אם הייתה דרך לדבר ולשתוק בו זמנית, זה מה שהייתי רוצה לעשות היום.

כבר 10 שנים אני מדברת על הגעגועים לאיתי. כבר 28 שנים אני מדברת על האובדן של מוטי. אזכרה ועוד אחת, טקסים, ימי זכרון, עשרות הרצאות ברחבי הארץ, מאלפילט בצפון ועד עיר הבהדים בדרום. מספרת את הסיפור שלנו, מתארת את האהבה בין מוטי לביני, את הפיכתנו למשפחה מורחבת עם לידתו של איתי באוגוסט 88 ואת התפרקות המשפחה שלנו שהתחילה בדצמבר 88 והסתיימה ב 23 באוגוסט לפני 10 שנים. מספרת על הכשלים , הראש הקטן וחוסר לקיחת האחריות שהובילו למותו של איתי באותו גיבוש אומלל. מנסה לייצר שינוי תודעתי, מחשבתי, ורגשי אצל מפקדים, רופאים וחובשים בכל יחידות הצבא- כדי למנוע את הפעם הבאה.

עשר שנים קשות חלפו. בעשר השנים הללו התבוננתי בפניו של איתי הנשקפות אלי מתמונות ושכנעתי את עצמי שהוא עדיין נראה "בן גילו". השליתי את עצמי שעוד לא נפער פער בינו לבי החברים. הרגשתי שהוא מתבגר יחד איתם.עכשיו אני מבינה - עשור עבר . עשור שהיה צריך להיות עשור של צמיחה, בו איתי היה הופך מנער קסום בן 18 לגבר מדהים בן 28. ואני יודעת – עשר השנים הבאות לא יהיו קלות יותר.

כבר תיארתי את הכאב בכל דרך אפשרית והשתמשתי בכל המטאפורות הקיימות כדי לצייר את תמונות חיינו. כבר דיברתי את הכעס וגם את חוסר האונים. ועכשיו מה שיש לי בלב זו שתיקה.

בתוך השתיקה הזו אני רואה את התהום ההולכת וגדלה בין איתי לבין חבריו. בתוך הדממה הזו אני הולכת לחתונות בהן איתי היה צריך להיות. צופה מהצד בחיים שהיו יכולים להיות ולא יהיו לו, בזוגיות, בלימודים, בבניית עתידו ומשפחתו. עם כל יום שחולף אני מבינה יותר מה המחיר שאיתי , בראש וראשונה ,שילם,  וגם מה המחיר שכולנו משלמים על מותו. אני נפרדת כל יום מחדש מבני בכורי, מבת זוגו שלא זכה להכיר, מילדיו – נכדי שלא זכו להיוולד, מהחיבור ביננו, מהשקט והבטחון שהוא העניק לי, מנוכחותו המרגיעה, משמחת החיים שלו, מהקסם של חיוכו, מהכוח של חיבוקו, מהיופי של עיניו הצוחקות, מאהבתו.

השנה רציתי לשתוק אבל לאיתי מגיע שנדבר עליו. לאיתי מגיע שימשיכו לזכור אותו, לספר עליו ולהשמיע את קולו הכל כך ייחודי. איתי שכבר בגיל 18 היה בוגר, ישר, טוב לב, נאמן, מוסרי, אמיתי ונחוש. איתי שהיה יותר מכל דבר אחר- חבר טוב, אוהב, מצחיק, אהוב כל כך. איתי שידע להתחבר לאנשים בדרך ייחודית , לקשור קשרים עם אנשים ולגרום להם להרגיש שהוא רק שלהם. איתי בעל הקסם האישי המופלא שחיוכו וחיבוקו המיסו את הסובבים אותו. איתי שבגיל צעיר כל כך כבר שרטט את עתידו וקבע לו מטרות לכל שלב בהמשך , תוכניות שלא זכה להגשים.

לפני 10 שנים, בראיון לעיתון בית ספר לקראת סיום הלימודים, נשאל איתי איפה הוא רואה את עצמו בעוד 10 שנים. איתי ענה בלי היסוס: " בשיכון משפחות בבסיס תל נוף,תמיד יש לי משם הרגשה של בית. נשוי עם 2 ילדים, בן ובת." אני חושבת שזה בדיוק מה שהיה קורה.

לאחרונה, חשתי צורך להביא את סיפורו של איתי גם לאנדרטה של מוטי. האנדרטה הוקמה ע"י הטייסת והמשפחה ב 1991 ומאז ועד מותו של איתי נהגנו לערוך בה מפגש שנתי לזכרו של מוטי. מזה 10 שנים לא התכנסנו שם. מאז- הרגשתי שהאנדרטה כבר אינה מספרת את כל הסיפור. שחסר בה חלק. ביום שישי, בדיוק בין יום מותו לבין מה שאמור היה להיות ליום הולדתו ה 28 של איתי, נתכנס באנדרטה, שם מונצח מעכשיו גם הוא.

איתי שלי אהוב,

כבר 10 שנים אני מנהלת איתך שיחות . פתאום אני מוצאת את עצמי שותקת. כבר לא לגמרי בטוחה מה היית עונה לי ואיך היית מגיב לכל מה שקורה סביבנו.  בזמן האחרון, הדיאלוג שלנו נעשה חרישי יותר. אתה חסר לי בכל פעם שאני מבשלת, עורכת את השולחן לקראת ארוחה, אופה את הברואניז שכ"כ אהבת,  בכל התכנסות משפחתית, בכל חג , כל יום הולדת וסתם כך פתאום באמצע היום. אני רואה כמה אתה חסר למאי גיא ודנה , כמה הם צריכים אותך. עדיין קורים רגעים מוזרים של הזיה כשאני רואה משהו ולחלקיקי שניה חולפת בי המחשבה שאני חייבת לשתף אותך. אני מתגעגעת ללכת איתך ברחוב כשאתה מחבק אותי ואני כל כך כמהה לריח המיוחד שלך. אבל חיי עדיין מוארים באור שממשיך לזרוח מהחיוך שלך וממבט עינך. זכרון החיבוק שלך עדיין חם, מפרגן ותומך.אתה ממשיך לתת לי כוח וממשיך להוות עבורי משענת. הצחוק המיוחד שלך עדיין מהדהד בי .אתה קיים בחיי בכל רגע ובכל נשימה והצלילים שניגנת במשך חייך ממשיכים לייצר מנגינה שמלווה אותי, את כולנו, גם היום.