10 שנים
אני לא רגילה לכתוב אליך או עליך. בדרך כלל את המחשבות עליך קשה לי לנסח במילים והן לרוב לא מגיעות לנייר, הן רק תופסות אותי במהלך היום יום, ואז די מהר אני דוחקת אותן הצידה. בשגרה היום יומית המהירה אין לי הרבה זמן לשקוע בזה, אני תמיד מרגישה כאילו זה לא הזמן המתאים להיכנס למחשבות שגורמות לי בדרך כלל להתחיל לבכות.
השנה טסתי לטיול ארוך מחוץ לבית, טיול של ארבעה חודשים רחוק מכל דבר מוכר שיכול איכשהו להזכיר לי אותך. ודווקא שם המחשבות תפסו אותי כמו שהן לא תפסו אותי הרבה זמן. משהו בשקט המתמשך בנסיעות הארוכות או בגעגועים והמחשבות על הבית, משהו בזה גרם לי לחשוב והרבה. בשגרת טיול בלי יותר מדי משימות שצריך לבצע או בלי דברים שצריך להספיק, שום דבר לא דחק את המחשבות הצידה, והן לא ברחו לשום מקום. ודווקא שם, במקום שהוא כל כך רחוק מהבית ושונה מכל דבר מוכר היית הכי חסר בעולם. פתאום כל כך הרבה מחשבות על מה היה קורה אם...וכל כך הרבה שאלות על איך דברים היו מתגלגלים. כל כך הרבה מחשבות על כמה שאתה חסר לי. מצד אחד מרגיש שבתור ילדה בת 13 לא הספקתי להכיר אותך כמו שצריך. הרבה דברים למדתי עליך רק בדיעבד. ומצד שני, אחרי שכל כך הרבה זמן עבר, דווקא היום אני מבינה כמה אתה חסר.
כל מיני סיטואציות בחיים, מעיקות וציניות שכאלה, לא מפסיקות להדגיש את החוסר.
אתה חסר כשאני בצבא, לובשת מדים של חיל האויר ופוגשת כל כך הרבה אנשים שמזכירים אותך ומראים לי איך החיים שלך היו יכולים להראות. אתה חסר כשאנחנו בחופשה משפחיתבזניבר, גיא מאי ואני לא מפסיקים לצחוק. אבל אם היית שם כנראה שזה היה מצחיק יותר. אתה חסר כשאני עוברת לגור במרכז וחושבת איזה כיף זה היה יכול להיות אם היית גר קרוב והיינו נפגשים בערבים כולנו, מדברים, אוכלים, צוחקים אחד על השני ועל כל מה שמסביב, אתה חסר כשאני מדברת עם החברים שלך ומבינה שהיינו יכולים להיות חברים הכי טובים בעולם. אתה חסר בארוחות ערב ביום שישי, כשכולנו נזכרים באיזו סיטואציה רחוקה שקשורה אלייך, מסתכלים אחד על השני ומבינים בדיוק מה כל אחד מרגיש כרגע בפנים, אתה חסר כשכולם מסביב ממשיכים בחיים, גדלים, לומדים, מתחתנים....
מצחיק שאומרים שככל שהזמן עובר הכאב חולף, בעייני זה בדיוק הפוך. פעם לפני 10 שנים כשהייתי בת 13 לא ידעתי מה אני מפסידה, היום אני יודעת.
10 שנים
אני לא רגילה לכתוב אליך או עליך. בדרך כלל את המחשבות עליך קשה לי לנסח במילים והן לרוב לא מגיעות לנייר, הן רק תופסות אותי במהלך היום יום, ואז די מהר אני דוחקת אותן הצידה. בשגרה היום יומית המהירה אין לי הרבה זמן לשקוע בזה, אני תמיד מרגישה כאילו זה לא הזמן המתאים להיכנס למחשבות שגורמות לי בדרך כלל להתחיל לבכות.
השנה טסתי לטיול ארוך מחוץ לבית, טיול של ארבעה חודשים רחוק מכל דבר מוכר שיכול איכשהו להזכיר לי אותך. ודווקא שם המחשבות תפסו אותי כמו שהן לא תפסו אותי הרבה זמן. משהו בשקט המתמשך בנסיעות הארוכות או בגעגועים והמחשבות על הבית, משהו בזה גרם לי לחשוב והרבה. בשגרת טיול בלי יותר מדי משימות שצריך לבצע או בלי דברים שצריך להספיק, שום דבר לא דחק את המחשבות הצידה, והן לא ברחו לשום מקום. ודווקא שם, במקום שהוא כל כך רחוק מהבית ושונה מכל דבר מוכר היית הכי חסר בעולם. פתאום כל כך הרבה מחשבות על מה היה קורה אם...וכל כך הרבה שאלות על איך דברים היו מתגלגלים. כל כך הרבה מחשבות על כמה שאתה חסר לי. מצד אחד מרגיש שבתור ילדה בת 13 לא הספקתי להכיר אותך כמו שצריך. הרבה דברים למדתי עליך רק בדיעבד. ומצד שני, אחרי שכל כך הרבה זמן עבר, דווקא היום אני מבינה כמה אתה חסר.
כל מיני סיטואציות בחיים, מעיקות וציניות שכאלה, לא מפסיקות להדגיש את החוסר.
אתה חסר כשאני בצבא, לובשת מדים של חיל האויר ופוגשת כל כך הרבה אנשים שמזכירים אותך ומראים לי איך החיים שלך היו יכולים להראות. אתה חסר כשאנחנו בחופשה משפחתית בזניבר, גיא מאי ואני לא מפסיקים לצחוק. אבל אם היית שם כנראה שזה היה מצחיק יותר. אתה חסר כשאני עוברת לגור במרכז וחושבת איזה כיף זה היה יכול להיות אם היית גר קרוב והיינו נפגשים בערבים כולנו, מדברים, אוכלים, צוחקים אחד על השני ועל כל מה שמסביב, אתה חסר כשאני מדברת עם החברים שלך ומבינה שהיינו יכולים להיות חברים הכי טובים בעולם. אתה חסר בארוחות ערב ביום שישי, כשכולנו נזכרים באיזו סיטואציה רחוקה שקשורה אלייך, מסתכלים אחד על השני ומבינים בדיוק מה כל אחד מרגיש כרגע בפנים, אתה חסר כשכולם מסביב ממשיכים בחיים, גדלים, לומדים, מתחתנים....
מצחיק שאומרים שככל שהזמן עובר הכאב חולף, בעייני זה בדיוק הפוך. פעם לפני 10 שנים כשהייתי בת 13 לא ידעתי מה אני מפסידה, היום אני יודעת.