יום הזכרון העשירי

איתי אהובי,

האמנם עברו כבר עשר שנים מאז שהלכת ? האמנם ?  האמנם חלף כבר עשור  מאז שנלקחת מאתנו ? למילה עשור יש גם משמעות אחרת- העשור הינו גם יום הכיפורים  ובאתוס הישראלי- האתוס הריבוני , לא הרבני- יום הכיפורים הוא יום אסון נורא שניחת על ישראל ב-1973 ובו נהרגו אלפי בחורים בגילך לאחר מחדלי המנהיגים, ומאז ישראל אינה אותה ישראל.

היום בו הלכת מאתנו הוא יום הכיפורים שלנו  והוא נגרם באשמתם של הממונים על ביטחונך והיום , יום העשור קשה שבעתיים. אינני יודע מאין נבראה הקלישאה כי "הזמן מרפא הכל" , אך ברור כי מוצאה מקרב מי שלא ידע אובדן דומה. בחלוף עשור איתי, הכאב, הכעס והזעם הולכים ומתעצמים והם רק בלתי ניתנים לאמירה ואפשרות הזעקה והדחף לצעוק רק מתבטלים ונחנקים  להם.

מאז שהלכת המסכה שאותה אני עוטה אולי מבטאת את משאלת ליבך שהכל בסדר, שיש להמשיך כבעבר, אך צר לי, מתחתיה האמת לאמיתה והיא מבטאת את חוסר היכולת להיפרד, את חוסר ההשלמה עם האובדן ומה שמלווה אותי יום יום הוא העצב בלוויית השאלה התמידית: "מה היה יכול להיות אילו" ? ובלילות איתי, כשאני קורא בשמך אז, הגם שהנך איננו אתה הופך לנצחי. "וכשאני ישן ליבי ער וכשאני רואה אותך אינני רואה דבר , וכשאני שומע אותך אינני שומע דבר" ואז, עם הנץ החמה כשאני מתעורר אל החיים ברור לי שאובדנך הביס אותם והם מתנהלים בעל כורחם.

אל העצב הזה והמחשבה המתמדת של מה היה אילו מתווספת גם התחושה כי בעוד ששה ימים, כאשר ימלאו לך כ"ח שנים, אילו היית עמנו היית בוודאי מוסיף "כח" לכולנו נוכח הידרדרותה של החברה בישראל ונוכח פרצוף הנהגתה. בהכירי את תכונותיך וערכיך אשר הונחלו לך בבית לא היית  יושב מנגד למראה של המדינה ומעמדה בעולם, לא היית משלים עם מושבם של "חזנים" ולצים אחרים בבית הנבחרים שלנו ולא היית שליו לנוכח בולטותם של צללים גסי רוח ושל מאפיונרים במגרשי הספורט האהובים עליך. היה לך בוודאי מה לומר למשמע הבורות וחוסר התרבות של "חסרת" התרבות ולנוכח הרעיונות ההזויים של ראש הממשלה ושר ההקלטות וכהנה וכהנה.

לא הייתי מזכיר כל זאת לו לא ראיתי חוט אחד – גם אם אמנם דק -המקשר בין יום הכיפורים ההוא לרשלנות של יום הכיפורים שלנו וממנו עד התחתית בה אנו מצויים כיום. כן איתי, לו רק  היית ולו ראית. אך עם זאת, לו ראית היית בוודאי גאה לראות כי אמא ויואב מקפידים לשמור על אותה רוח ואותם ערכים המוכרים לך, ודנה וגיא יוצאים מן הקן ללימודיהם באוניברסיטה כשהם מצוידים באותם יסודות. היית בוודאי גם גאה לראות עד כמה נרחבת  האהבה והרעות המורעפות עליך מצדם של כל חבריך מידי שנה; הם כבר בדרכם להקמתו והכשרתו של הדור הבא ואינם שוכחים אותך. איתי מחמדי, אנו מתגעגעים אליך ללא הרף, כמהים לקרבתך, אך נגזר עלינו ואנו משתדלים  להיות נאמנים לבקשתך בשיר "עוף החול" ונותנים  לך לנוח ולא להפריע עוד את מנוחתך.

אוהבך עד מאד,  סבא