איתי 8 שנים אוגוסט 2014

כל השנה מחזיקים, כבר שנים.

כל השנה ממשיכים, כבר שנים.

לפעמים בלי הסבר, דמעה קטנה מתגנבת,

חושפת לרגע את מה שמתחולל בפנים וכמה רב העצב.

זה שם.

זה שם, כי זה שם כל הזמן,

זה שם, בבוקר ובצהריים וגם אחרי,

וזה שם, בערב וגם רגע לפני השינה.

זה שם ברגעי שמחה ובטיול לחו"ל או במסיבה של סוף שנה,

זה שם, בגיוס של הבן או הבת, או בארוחת שישי של כל המשפחה.

זה שם כשפוגשים מישהו שהכיר ויודע,

וזה שם כשפוגשים מישהו שלא הכיר, ולא שמע

זה שם בחוויה הכי נעימה, זה שם ברצון לשתף ולחלוק,

זה שם בימים של שלום,

ובעתות מלחמה.

זה שם כשמקריאים :"ואלה שמות הנופלים.."

זה שם וזה לא עוזב וגם לא יעזוב לעולם.

זה טבוע עמוק, זה חלק בלתי נפרד

מאיתנו.

כשמעגל החיים הטבעי משתבש

ונערים צעירים מתים

עוד לפני שטעמו את טעם החיים

ההודעה נמסרה, הלב בוכה,

הנשמה זועקת חסרת הבנה.

לא מסוגלת להכיל ובטח לא לקבל את עומק התהום שנפערה.

מאותו רגע, זה שם.

נערים צעירים צריכים לשמוח ולצחוק

נערים צעירים צריכים לשיר בקולי קולות

נערים צעירים צריכים לחבק נערות צעירות

ולבלוע את החיים בעיניים גדולות

הם צריכים להתאהב, להתאכזב, הם צריכים להתגעגע ולייחל..

אבל זה שם

כי נערים צעירים שוכבים תחת מצבות שיש גדולות וכבדות

ושומעים הספדים ובכי ודמעות

עד כמה יפים וחכמים הם היו ועודם,

עד כמה אור הם מביאים לכל מי שפגשם,

עד כמה גדול החלל שהותירו בלכתם.

עד כמה מתגעגעים אליהם כל רגע, כל דקה

מייחלים לחבקם ולומר כמה אהבתנו גדולה

גם שחולפות השנים

גם כשהחיים ממשיכים

זה בתוכנו

זה שם וזה לא עוזב וגם לא יעזוב לעולם

זה טבוע עמוק, זה חלק בלתי נפרד

מאתנו.

זה עצב עמוק, זה עצב תהומי

והוא שם עד יום מותנו

אנו.