איתי אהובי שתמיד איתי,

מחצית משנות חייך חלפו מאז שעזבת וממש כפי שכתבת בפתח שירך ניהול העזבון: "מאז שעזבת הזמן עובר לאט, ימים זולגים כמו מבעד לשעון חול, ואני חייב להמשיך בחיפוש" ו" אני לא מפסיק להתגעגע, חושב עליך." ואמנם איתי, לא חולף יום בו אינני מחפש אותך, ובלילות, בשקט שמסביב ובחלומות המבעיתים, אז אנו נפגשים ואז אני רואה אותך, שומע אותך, מחבק אותך ומכיל את כעסך ואני חסר מענה. אינני יכול לענות, אינני יודע לומר מדוע לא הייתי שם, מדוע לא התרעתי ולא נערתי את כולם בעוד מועד ולא מנעתי את המחדל הנורא הזה. ואז אני מתעורר, מגשש ומתחיל בחיפוש מחדש. מחזות אלה שבים ועולים כל העת וביתר שאת בימות הקיץ החמים. כל אזכור של מעלות החום בתחזית מזג האוויר שב ומקפיץ את הדופק ושב ומכווץ את הבטן. וכמו להכעיס, מגיע חודש אוגוסט והנה אנו שומעים על חייל, בן גילך שנפטר גם הוא כמוך. כל כלי התקשורת עטים על האסון כמוצאי שלל רב, מדווחים, מקליטים, מצלמים, מבקשים ראיון ולא חדלים מלגרד בפצע. ומי הראשון להגיב ולעגוב על המיקרופון הנדחף לפיו? כאז כן גם עתה , כשחיוך של זחיחות דעת וזחיחות לב נסוך על פניו קופץ אל המיקרופון מי שהיה הקרפ"ר לפני 9 שנים וכמו אז גם עתה מסביר לאומה שלצה"ל כל הכלים וכל הנהלים שבעולם לטפל במצבים כאלה. איזו עזות מצח לאחר כל מה שנחקר, נאמר ונקבע בדו"ח הפצ"ר. אך העולם נוהג כמנהגו.

איתי נשמתי, כבכל שנה, ביום הנורא מכולם, באים ונקבצים כל אוהביך, חבריך ומוקיריך להתייחד עם זכרך. כל החברים כבר לא בני 18 כמוך. לכולם מלאו 27 שנים, מזמן סיימו את שרותם בצבא וחלקם גם את מסכת לימודיהם . כדרך הטבע הם מקימים משפחות ולא ירחק היום והם יוקפו בצאצאים לרוב. עבור כולנו אתה נותר כשהיית, תמיר, חסון, יפה תואר – עלם חמודות. שוב נערמים הפרחים על משכנך והם לחים ורעננים משל נשטפו בדמעות כולנו אך אני לא. אני לא מביא,  וכדברי המשורר-(יעקב צור) " ביום שאביא לך פרחים תדע שעייפתי מחכות, שאני משלים, שאני נפרד".

עד אז איתי " אני חייב להמשיך בחיפוש"

סבא בוקי