היית אמור להיות כמעט בן 52.

לפי התוכניות של איתי היינו כבר אמורים להיות סבא וסבתא.

הפסדת את כל החיים כמעט, ואנחנו הפסדנו אותך.

הפסדנו את טוב הלב שלך,את הנתינה שלך, את האוירה הרגועה שאפפה אותך. הפסדנו את החיוך שלך שהיה מעט בפה והרבה בעיניים, את הצחוק שלך שהתגלגל מהבטן החוצה.הפסדנו את תחושת הבטחון שחשנו כשהיינו לידך.

הפסדנו את שלוות הנפש שלך, זו המרגיעה בכל מצב, זו המחלחלת ממך לסביבתך.

הפסדנו את הענווה שלך, זו שמזכירה לנו שאפשר להיות גם חכמים וגם יפים ומוצלחים אבל גם מאד צנועים וביישנים.

הפסדנו את החברות שלך, זו הטוטאלית, המתמסרת.

הפסדנו את הגב שלך הרחב, משענת  איתנה כברזל.

ואני הפסדתי את האהבה שלך, זו האין סופית, הטהורה, שצבעה את חיי בצבעים של אופטימיות.

הפסדתי את התמיכה שלך, זו שהאירה את דרכי וגרמה לי להאמין בעצמי.

הפסדתי את החיבוקים שלך, אלו שנמסתי בתוכם והרגשתי בהם הכי מוגנת והכי אהובה.

הפסדתי את ידיך הגדולות העוטפות את ידי.

הפסדתי את מבטיך שהכילו בתוכם שיחה שלמה.

הפסדתי את החיוכים שלך, אלו שהיו רק שלי, אלו שסיפרו לי כמה אתה אוהב אותי.

הפסדנו שנינו את העתיד שלנו, זה שתכננו יחד, זה שחלמנו עליו.

ועדיין, אחרי 26 שנים, יותר ממחצית חיי, כל אלו הם חלק ממני, קיימים בתוכי, ומשמרים בי את החלקים הטובים שנבנו בזכותך. עדיין מאירים לי את הדרך. אתה עדיין שלי ועדיין איתי ועדיין נותן לי כוח. אני חיה עם הגעגוע אליך, אלינו, ועם העצב על החיים שהיו אמורים להיות שלנו.