מוטי, 27 שנים – דצמבר 2015.

לפני 27 שנה ארזתי תרמיל ויצאתי לטיול הגדול שלי במזרח הרחוק.

זו אחת מהחוויות הכי עוצמתיות שהשאירו בי את חותמן ותרמו לעיצוב אישיותי.

חלום מלא אור והבטחה שהופסק בבת אחת והפך לסיוט.

במשך שנים רבות הדחקתי את הטיול, מחקתי אותו מזיכרוני והווייתי. כלא היה!

האלבום הגדול על המדף העליון, העלה אבק ואיתו מאות התמונות שהנציחו רגעים מאושרים   מסרבת להתבונן ולהיזכר בנערה שהייתי.

לפני חודש בדיוק ארזה בתי, בכורתי את תרמילה ויצאה לטיול הגדול שלה.

הלב הוצף זיכרונות ותחושות שהחזירו אותי לימי הטיול שלי.

לאותם ימים של נערות, תום ותקווה בהם האמנתי שהשמים הם לא הגבול, הם רק ההתחלה.

תקופה בה ידעתי שהעולם פרוס לפני ואני אצעד בו בבטחה.

נזכרתי בפרידתנו המרגשת בטרמינל הישן של שדה התעופה

בחיבוקך העוטף ובמילותיך המפרגנות

במבט עיניך התכולות השולחות אותי להרפתקת חיי,

במכתבים בכתב ידך היפה,

במנילה, העיר שלא האירה לי פנים ודווקא בזכות כך איתרו אותי.

בשיחת הטלפון מהארץ שבישרה לי על מותך,  

בעמידה לבד בעולם, לפתחה של תהום עצומה פעורה לרווחה, משתדלת לא למעוד ולהיבלע בתוכה.

לפני 27 שנה נגעתי בפסגות הרים גבוהים וצנחתי לעמקים בוכיים.

אני שנולדתי לחופש ודרור ויתרתי על המעוף והמרחבים.

לשמחתי חיינו הם גלגל,

27 שנה אחרי, כשאני עוזרת לבתי לארוז את התרמיל

הוצפתי בגעגועים לימים רחוקים

שותפה להתרגשות , להכנות, לארגונים, ממליצה, מדרבנת, מייעצת, מודה שגם קצת מקנאה

ודרך זה מוצאת מעט מרגוע, לאותה כמיהה.   

לרגע קט הרגשתי את חיבוקך ושמעתי את קולך לוחש לי באוזניי:

"רֶבֶּקָה, תעשי חיים ותשמרי על עצמך " בדיוק כמו אז לפני 27 שנים בטרמינל הישן בשדה התעופה.

לעת עתה תרמילי עמוס בזיכרונות בכמיהה ובגעגועים

אליך, אלי, אל החופש והמרחבים.

ובתא אחד שמורה לה התקווה וההמתנה לרגע המתאים לצאת שוב למרחקים.