זוגיות של 34 שנים.

זוגיות שהחלה בגיל 16 ומתנהלת עד היום.

זוגיות שהייתה במשך 9 שנים הדדית, צומחת, תומכת, מפרגנת, מחבקת, מכילה, מלטפת, אוהבת, שלמה וטהורה.

זוגיות שהפכה לפני 25 שנים ברגע מצמית אחד, מנסיעה שקטה ובטוחה לנסיעה מטורפת ברכבת הרים בלי חגורת בטיחות, בלי בלמים ובלי כריות אויר. מטרת הנסיעה, שהייתה כה ברורה לנו כשעמדנו יחד מתחת לחופה, הפכה  לפתע למסע של הישרדות, חיפוש, כמיהה וגעגוע.

בזוגיות הזו שלנו, מוטי שלי, אני מתנהלת לבדי כבר מחצית מחיי.

אני מנהלת איתך דיאלוג שאני קוראת לו דיאלוג חד צידי.

אני עדיין לא מסוגלת לדמיין את רגע מותך ועדיין לא רוצה לדעת בדיוק את כל הפרטים כי אין לי יכולת לעכל אותם.

אני עדיין נתמכת בך ובעיקר באהבה שלך אלי, ועדיין יודעת שאם אהבת אותי כל כך -אז כנראה אני מסוגלת לעשות כמעט הכל.

אני עדיין חושבת המון על כך שיכולת לא להיות על המסוק ב 29/12/88, אבל אני תמיד זוכרת ששמחת לקראת הטיסה הזו ורצית בה. אני מבינה לאט לאט עם השנים החולפות עד כמה זה לא מובן מאליו שהצלחת להנחית את המסוק בשלום ועד כמה מדהים שהצלחת להציל את חייהם של שלושת חבריך שהיו איתך.

אני זוכרת כל רגע מהרגעים האחרונים שלך איתנו, את הדאגה שלך מהנסיעה הראשונה שלי לבד עם איתי, את בדיקת כסא התינוק שעשית, את נפנוף היד האחרון שלך אלינו במגרש החניה של הטייסת. אני לא זוכרת כמעט כלום מההלוויה או מהשבעה. זוכרת רק את הידיעה הברורה מאד שהייתה לי כבר בשעות הראשונות -שאיתי חשוב יותר מכל דבר אחר , ושבשבילו אני יכולה וצריכה להפוך עולמות.

אני אף פעם לא אקבל באמת את מותך, אף פעם לא אשלים, לא עם זה שנלקחת ממני, ולא עם ההשלכות המחרידות של מותך.

אף פעם לא אשלים עם התירוץ העלוב הזה שנקרא "גורל"  למה שהפך את חיי על פניהם ולקח ממני גם אותך וגם את איתי.

אבל אני מבטיחה לך, אהוב שלי, שאני ממשיכה לנסות כל הזמן להיות ראויה לך, להפגין את אותו החוזק שסמכת עליו, לשמור על החיוך שאהבת, ולחיות את החיים כמו שאני חושבת שהיית רוצה שאחיה, למרות הכל.

אני תמיד אתגעגע אליך ואלינו. תמיד אוהבת אותך.