אחי הגדול

25 שנה חלפו ובשנים אלו חווינו כל כך הרבה דברים, התחתנו, הבאנו שלושה ילדים לעולם, למדנו, טיילנו, בנינו קריירה, כאבנו רבות מאירועים טרגיים אחרים ואתה לא שותף, לא שם, לא חלק מכל החיים הללו למרות שאתה איתי כל הזמן ובכל נושא.

אני מפנה מבט לכל יסעור בשמיים, אולי תנחת ותצא משם גבוה, זקוף כאילו מחובר למוט ותצחק בצחוק הבטוח שלך אבל כרגיל ב – 25 שנה האחרונות אני מתאכזב פעם אחר פעם.

ברגע בו נפרדת ממני ומאתנו אני בטוח שהרבה דברים השתנו בי.

נהייתי פחות שמח, יותר סגור ממה שכבר הייתי והמשכתי לחיות שנים וגם היום תחת הכיוון שהראית לי – רוגע, מצוינות, מתן תמיכה ועזרה מתמדת תוך הרגעת הסביבה ולקיחת אחריות על כל מה שזז. אני לא בטוח שככה היית חי, אבל זה מה שאני לקחתי ממך.

כמו רבים אחרים אני שואל את עצמי כל הזמן, מה היית עושה אם היית איתנו,? מה היית מייעץ לי לעשות? מה היינו חווים יחד כשני אחים בוגרים?, מה היית חושב עלי? היית גאה? היית מאוכזב? האם היינו קרובים או רחוקים? האם היינו רבים? האם היו לנו תחביבים משותפים? ועוד אלף שאלות ותשובות אין.

אני רואה ושומע על נתקים ומריבות בין אחים, הדבר לא נתפס בעיני, "מה, הם לא יודעים שיכול לבוא יום והם לא יוכלו באמת לדבר יותר?!!"

לא כתבתי מעולם על האח המת שחי בתוכי, רק המחשבה מעלה כאב עז ולכן אני בהחלט נמנע מלהביע את כאבי בפומבי

אני כל הזמן מתאמץ לזכור איך היה היום בו הכל התחיל, היום בו כהרף עין השתנו חיי ואי אפשר לשוב אליו או להתחמק ממנו איך עופר עייש בא לבשר לי את הבשורה המרה ויחד נסענו לבשר לאמא

היית ואתה עדיין מהווה עבורי מצפן, מצפן שאני אפילו לא יודע אם לשם כיוונת אבל אני מנסה לנוע בכיוון מתוך הנחה שלזה התכוונת

אומרים שהזמן עושה את שלו, שעם הזמן הכאב פוחת אבל כנראה שזה לא המצב, 25 שנה והכאב חד כשהיה ולפעמים אף מתגבר

אני מקווה תמיד שמצאת שקט במקום בו אתה נמצא, שמח ומרגיש את הערכה הרבה והגעגועים הרבים שאני חש כלפיך

דרור