מוטי – אזכרה 25 שנה.

מוטי, כשרותי התקשרה אליי, להזכיר לי, כי אנו מציינים 25 שנים לנפילתך, זה הפתיע אותי. חצי יובל עבר, הכל השתנה, המשפחה שלך, החברים שלך, המדינה, צה"ל וחיל האוויר בתוכו, אפילו האוייבים שלנו השתנו. הכל השתנה. איך עברו כל כך הרבה שנים וזה נראה כמו אתמול.

מתבונן מהצד, הרואה אותי, נושא דברים לפני המשתתפים הקבועים באזכרותיך עלול לטעות כי נציג רשמי אני, זה נכון שזה חלק מתפקידי אבל, היום אני נמצא ומדבר בשמי ובשם חבריך, חבריך מאז. קבוצה קטנה, ואיכותית. חלקנו נשארו בצבא, אחרים המשיכו בדרכם מי בארץ ומי מעבר לים. כולם כאחד השאירו בי חותם, עמודי תווך מפוארים בבניין מרשים. כטייס צעיר ספגתי הכל, דרכי חשיבה, תפיסות עולם, פיקוד, יחס בין אישי ושיקול דעת ואתה היית העמוד המרכזי מאוזן ומיושב.

אני מנסה לתפוס את העבר, וכמו שוטטטות ברשת אני מעלה "הבזקים", אירועים, תנועות, הבעות פנים. זכרונות.

דברים פעוטים, שהשאירו בי רושם.

פעם עוד לפני עידן המחשב, היו קציני ההדרכה בטייסת מתכננים את התוכנית השבועית על לוחות פורמייקה. הלוח שלך היתה יצירת אומנות, מושא להתקנא, בכתב קטן וברור, היתה כל דקה מתוכננת בטייסת על ידך, וגם אחרי שהכל תוכנן, בקשה לשינוי היתה מתקבלת בהקשבה, בשיקול ואחת שהסכמת לשנות, היית מרים את כיסוי כיס העטים בסרבל על דש זרוע שמאל, והיה מתגלה סט של ארבעה צ'יינואים מובחרים בצבעים שונים, סמל ההכר של קצין ההדרכה  מס' 1 בטייסת.

תנועות.

חצי יובל, עושה שמות בזכרון, אבל זוכרים, זוכרים חיוכים בחצי פה עם התכווצות קטנה של עיניים מחייכות, זוכרים פנים רציניות בתדריך לטיסה, פנים האומרות דבר אחד – מקצוענות. זוכרים, אפילו זוכרים את תנועות הליכתך. היה לך באופן קבוע פנקס כחול בכיס ימין תחתון של הסרבל. הפנקס מתח ככל הנראה את הסרבל שנתן לכל תנועה שלך להיות ארוכה הרבה יותר. לא היית הגבוה ביותר בטייסת אבל לבטח הליכתך היתה של הגבוה ביותר.

מילים.

היינו חבורה, מגוונת אז בטייסת ולכל אחד היה קול משלו, חלקנו היו דעתניים ואמרו את דעתם בנאומים חוצבים בתחקיר השבועי, והיו כאלו שהתערבו רק שצריך, ולך , לך היה את הקול השקול. בוחן סוגיות מכל כיוון, מנמק בדבריו, אומר את דעתו, כזה היית, בשקט בלי פאתוס דברים שקולים נשאת ולנו היית כמו עוגן, של בהירות ועצמה של אמת שקולה.

תמונות.

כבר אמרתי שחצי יובל, עושה שמות לזכרון, למזלנו יש לנו תמונות. תמונה אחת שמורה לי בזכרון, זה היה בסיום אחת מגיחות ההסמכה שלי, כשעברתי את מסורת השטיפה בטייסת, נאזקתי לעמוד הקרוב לדלת חדר הדרכה וזכיתי לשטיפה הגונה מצינור שהחזקת, בלי לשכוח שהיד השניה היתה עליי תופסת ומגוננת. תמונה שמחזירה לי תמיד את התחושה הראשונית שיש לי כלפיך תחושה שנתת לי כ"אח גדול".

הטייסת

מוטי, שנים רבות עברו, המטוס הגם שנקרא יסעור כבר עבר שדרוג בפעם השניה, המטוס אחר, הטיסה אחרת, האתגרים אחרים. דרך אגב הטייסים היום הרבה יותר טובים מאיתנו, מוצלחים יותר.

אבל הטייסת נשארה עם אותה הרוח, מובילה, משימתית ומבכה את בניה שנפלו. כשנפלת הופיעה תמונתך בקצה של שורה ארוכה של לוחמים, שנפלו מאז הקמתה, בשבילי זה היה שינוי משמעותי, לראות בפעם הראשונה, תמונה של חבר על הקיר. מאז לצערי, תמונתך אינה ניצבת בקצה כי אם במרכז ביחד עם איתי, ואליכם נוספו רבים מחברינו. אני יודע שאם היית איתנו, היית נושא דברי ביקורות ברורים, אך היית גאה בהישגים.

אני שואל את עצמי, אם לא היית נהרג, אם הייתי ממשיך להפגש אתכם גם היום, אם הייתי מכיר את משפחתך המדהימה ואם הייתי מעריץ את רותי על כוחה העצום, לא פעם אני מדבר עם לוחמים צעירים ואומר להם, שלא נדרש לחפש את היפות שבתכונות הלוחם רק באנשי צבא, די בכך שנתבונן סביבנו ונראה נחישות מה היא. מהו כוח רצון, ומהי התעלות.

נסיבות החיים הביאו את כולנו פה להפגש שנה אחרי שנה, אתמול לימדה אותי אשתי רונלי את המושג "סינכרוניות", לא אסביר את המושג רק אתן דוגמא שתסביר מהן נסיבות החיים.

אני טס על יסעור מ 87, בימים אלו אני חוזר לטיסה מלאה בטייסת. השלב הראשון מחייב רענון משמעותי, הופעתי אתמול בבקר בטייסת הסימולטורים וקיבלתי רענון מלא ומקצועי, בסיום ההדרכה הודתי למדריכה, בחורה צעירה, ונפרדנו באמירה: "נפגש מחר בחיפה", המדריכה היתה, אחיינתיך עדי.

אני נושא את זכרונך 25 שנה, אני יודע שעוצבתי כלוחם באותה תקופה בדיוק, כל מה שעשיתי עד היום נובע מיסודות שקיבלתי אז בתחילת הדרך בטייסת דורסי הלילה, צעיר בין סרנים ותיקים, שחיפש נקודת עוגן, חיפש ומצא קול שקול, מצא חבר, ואיבד.... "אח גדול".