מוטי שלי,

כבר 23 שנים שנים חלפו ואלבום הזכרונות הפרטי של שנינו, זה הנמצא בתוך ליבי, עדיין אוצר בתוכו רגעים, רגשות, שמחה וכאב, והרבה מאד געגוע. התמונות צרובות בי והן חלק ממני. אני מביטה על עצמי ורואה אותך עומד לידי, אתה נוכח בחיי , בחיי משפחתי,אתה חלק ממי שאני.

המהות של האזכרה היא להזכיר... לעצור לרגע את השגרה והיום יום, להתערטל באופן זמני מההגנות והמסיכות, לוותר לכמה דקות על העטיפה של " הכל בסדר"  ופשוט להתמסר למחשבה עליך, להיות איתך כאן ועכשיו, לתת לכאב לגעת ולדמעות חופש לזלוג החוצה....אני יודעת  שכל מי שנמצא כאן וזכה להכיר אותך – זוכר אותך. אני משערת שלכל אחד יש את הזכרונות שלו, התמונות שלך שהולכות איתו. אני רוצה לשתף היום בכמה מהתמונות הפרטיות של שנינו.

תמונה ראשונה:

פברואר 1978 , אני בת 14 וקצת, בדיוק עברנו מירושליים לחיפה לאחר מותו של רועי.

אני מגיעה לשבט צופית , חמושה בצמות שחורות ורוח קרב,  לגדוד שחבריו אינם רוצים בי, על מנת לנסות לשכנע אותם לקבל אותי להיות חלק מהם, להצטרף לקורס הדרכה. אני נכנסת לחדר גדול, ספסלים ארוכים צמודים לשלושה קירות, מלאים עד אפס מקום. במרכז החדר, על הרצפה, שרוע בחור ארוך מאד, רגליים שלא נגמרות נראות כממלאות את כל מרכז החדר. הוא שעון על מרפק ואמה, עיניו כחולות ושקטות, ניגוד מוחלט להמולה סביבו, ניגוד מוחלט גם לסערה שבתוכי.

תמונה שניה:

פברואר 1980, אני כבר בת 16. אנחנו בטיול צופים בחרמון, אני מדריכה גדוד כיתות ח. אנחנו ישנים בלילה באולם גדול של בית ספר, שקי שינה צמודים זה לזה, שטיח שלם של עשרות שקי שינה צפופים. בחסות החשכה, נשלחת יד מתוך שק השינה של מוטי ואוחזת בידי. שפתיו פוגשות את שפתי. משאלתי הכמוסה מזה שנה מתגשמת באותו רגע, אנחנו הופכים לזוג.

תמונה שלישית:

מוקדם מאד בבוקר, כיתה יב. אני משכימה,כמו בכל יום, שעה לפני הזמן כדי להספיק לפגוש את מוטי בתחנת האוטובוס, כשהוא בדרכו לבסמת. אני לא יכולה לדמיין את היום שלי בלי לראות אותו ,לחבק אותו, לחייך איתו. בימים המעטים בהם אנחנו מפספסים זה את זו, יש לנו מחבוא בצינור בגג התחנה בו מוטמנים פתקי אהבה. אחרי שמוטי עולה לאוטובוס, אני ממשיכה ברגל לבית הספר.

תמונה רביעית:

אני יושבת על הרצפה, ליד המיטה של מוטי, הוא ישן... חזר משלושה שבועות של קורס טייס והתמוטט לשינה עמוקה. אני מגיעה אחר הצהריים לבית משפחת שרון ורוצה  להעיר אותו אבל מסתפקת בלגעת בו ולהריח אותו, מחכה בסבלנות לרגע שבו העיניים היפות שלו יפקחו ויתמקדו בי  והוא יאסוף אותי איתו אל מתחת השמיכה החמה.

תמונה חמישית:

בית חולים אסף הרופא. לפני כמה שעות קיבלנו הודעה שמוטי נפצע במהלך צניחה. המסר היה  שהוא "פצוע אבל מדבר." שעות של ייסורים עד שהגענו אליו ואל הרגע הזה שבו מצטלבים המבטים שלנו והחיוך שלו מנסה להרגיע ולשדר שהכל יהיה בסדר. אני רואה שכואב לו אבל הוא מנסה להסתיר, מודאג אבל מנסה לא להדאיג, כל כך מוטי.

תמונה שישית:

יולי 1984 .מוטי מסיים קורס טייס. לאחר מסדר הכנפיים אני נשארת איתו בבסיס, בערב יש מסיבה ליד הבריכה בחצרים. אנחנו יושבים באיזו פינה של הבסיס ומנסים להבין איך יראו החיים שלנו מעכשיו. אני כל כך גאה להיות בת זוג שלו, גאה בעיקר בצניעות שלו ובהרגשה שהוא משדר כלפי חוץ שהיום הזה הוא לא איזה הישג מי יודע מה, ושהוא בדיוק אותו מוטי צנוע שאני מכירה כבר 6 שנים.

תמונה שביעית:

1985. סלון קטן ברחוב וורמיזה בתל אביב. מוטי ואני יושבים יחד על השטיח.בסבלנות ובעדינות, מוטי מנסה ללמד אותי פיזיקה .  מסביר שוב ושוב, בלי להתייאש. הספרים, המחברות, והמון דפי טיוטא פזורים סביבנו. אנחנו בדירה שלנו בתל אביב, לומדים לחיות יחד. לאחר כל כך הרבה שנים של חברות יש לנו סוף סוף מקום משלנו. אנחנו חוגגים את הזוגיות, את השגרה, את הצעדים הראשונים של המשפחתיות וניהול משק בית...

תמונה שמינית:

יולי 1986.על הדשא בטכניון, כשרק בני המשפחה הקרובים ביותר נמצאים איתנו, מוטי ואני הופכים לבעל ואישה. אני מביטה לעברו, רואה את האהבה המשתקפת בעיניו, את הבטחון, המסירות, הוודאות, את העתיד הפרוש לפנינו מכאן ועד עולם. מרגישה שזכיתי בטוב מכולם, שהחיים נתנו לי מתנה ענקית. מאושרת , גאה, שלמה.

תמונה תשיעית:

אוגוסט 1988. מוטי רוכן מעלי ואני חובקת בזרועותי את איתי.אנחנו  מסתכלים זה בזו וביצירה הזו המופלאה שבראנו , המומים ומאושרים ומרגישים שכל משאלות ליבנו התמלאו. מוטי לוקח ממני את איתי ובטבעיות ובטחון מחזיק אותו. איתי נראה כל כך קטן בידיים של מוטי ומוטי קורן באור חדש וברור לנו שמה שהרגיש לנו שלם קודם היה רק ההקדמה לשלמות הזאת שהתוודענו אליה עכשיו.

תמונה אחרונה:

29/12/88. אני מסיעה את מוטי לטייסת, איתי נמצא בסל קל לידי. מוטי עומד, מבנה הטייסת מאחוריו, הוא זקוף ויפה , מאושר וקורן, לבוש סרבל , מנופף לי לשלום, לא פונה ללכת אלא מחכה שאסע , מחייך אלי ומלווה אותי במבטו, מאז ועד היום.