רותי
כבר 22 שנים אני מתגעגעת למוטי, מנווטת את חיי בין מקום למקום, מעבר להווה, מחיוך לדמעה, מאהבה של אז לאהבה של עכשיו, מכוח לחולשה, בין החיים לבין המתים.
המחשבות על " מה היה אילו" ... תמיד יהיו איתי, אני לא מצליחה לכבות אותן, כמו את תחושת ההחמצה על החיים של מוטי, שלנו, של איתי, תחושת חוסר האונים וחוסר שליטה.
השנה מלאו 25 שנים לסיום קורס 104, הקורס של מוטי. כמיטב המסורת נערך טכס כנפי הכסף, טכס חגיגי בו חולקו תעודות ומדליות ובו כולם בדקו איך הם נראים בהשוואה לחבריהם לקורס, מי הגיע לאן ומי השתנה פחות מאז אותו קיץ של שנת 1984. מוטי נשאר, כמו עוד כמה מחבריו לקורס, צעיר ויפה ובעיקר עם הרבה פוטנציאל. הרגע הבלתי נסבל של הערב היה כשעלו לבמה הילדים של שאר הנופלים לקבל את התעודות בשם אבא, ואילו את את התעודה של מוטי קיבלנו דרור ואני...
22 שנים בלי מוטי.
כבר עברנו כל כך הרבה אזכרות, נאומים וטכסים...
כבר שמעתם אותי מתגעגעת, כואבת, בוכה וכועסת.
אולי כבר הרגשתם שנגמרות המילים שיכולות לספר מה עובר עלי, אלו מחשבות רצות לי בראש כל לילה בזמן שאני מנסה להירדם...
אולי באמת כבר אין מה לומר אחרי 22 שנים, וכנראה שבשבילכם, שמגיעים לכאן כל שנה ומלווים אותנו במסע המפרך הזה – לא אצליח לחדש היום...
אבל מוטי בשבילי, גם אחרי 22 שנים של חיים בלעדיו, הוא עדיין החבר הראשון שלי ואהוב נעוריי.
ומוטי הוא אבא של איתי.
ומוטי נמצא איתי, כל יום, במחשבות, בתמונות שצפות ועולות, בגעגוע, לפעמים בכעס, לרוב בעצב.
מוטי הולך לצידי ברגעים הכי קשים וגם הכי טובים, מלווה ומרגיע, זורם לצידי כמו נהר שמלווה דרך, לפעמים נעלם ואז חוזר, לפעמים בא ואז הולך, את קולות המים של הנהר הזה אני נושאת איתי כל הזמן.
עוצמת האהבה של מוטי אלי ממשיכה להעניק לי כח. החיוך שלו והחיבוק שלו עדיין חיים בתוכי ותמיד ימשיכו לחיות.
אני עדיין מחסירה נשימה כשאני נזכרת בנשיקה הראשונה והחיבוק הראשון. עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שמוטי החזיק את איתי, את המבט שהיה לו בעיניים, את התחושה של שנינו שיצרנו יצירה של אהבה שהגשימה את כל החלומות שאי פעם היו לנו.עדיין נפעמת מהעובדה שהאיש המדהים הזה רצה אותי ואהב אותי. תמיד מרגישה מבורכת שהייתי שלו והוא היה שלי. ותמיד יודעת, שלמרות הכל – כל הכאב והיגון – לא הייתי מוותרת על האהבה הזו שלנו.
כבר 22 שנים אני עוברת ממקום למקום, מהווה לעבר, מנהלת את השיחות בשביל שנינו, שואלת אותך וגם עונה, כועסת וגם מתפייסת, ולא מפסיקה להתגעגע אליך אהוב שלי.
המחשבות על " מה היה אילו" ... תמיד יהיו איתי, אני לא מצליחה לכבות אותן, כמו את תחושת ההחמצה על החיים של מוטי, שלנו, של איתי, תחושת חוסר האונים וחוסר שליטה.
השנה מלאו 25 שנים לסיום קורס 104, הקורס של מוטי. כמיטב המסורת נערך טכס כנפי הכסף, טכס חגיגי בו חולקו תעודות ומדליות ובו כולם בדקו איך הם נראים בהשוואה לחבריהם לקורס, מי הגיע לאן ומי השתנה פחות מאז אותו קיץ של שנת 1984. מוטי נשאר, כמו עוד כמה מחבריו לקורס, צעיר ויפה ובעיקר עם הרבה פוטנציאל. הרגע הבלתי נסבל של הערב היה כשעלו לבמה הילדים של שאר הנופלים לקבל את התעודות בשם אבא, ואילו את את התעודה של מוטי קיבלנו דרור ואני...
22 שנים בלי מוטי.
כבר עברנו כל כך הרבה אזכרות, נאומים וטכסים...
כבר שמעתם אותי מתגעגעת, כואבת, בוכה וכועסת.
אולי כבר הרגשתם שנגמרות המילים שיכולות לספר מה עובר עלי, אלו מחשבות רצות לי בראש כל לילה בזמן שאני מנסה להירדם...
אולי באמת כבר אין מה לומר אחרי 22 שנים, וכנראה שבשבילכם, שמגיעים לכאן כל שנה ומלווים אותנו במסע המפרך הזה – לא אצליח לחדש היום...
אבל מוטי בשבילי, גם אחרי 22 שנים של חיים בלעדיו, הוא עדיין החבר הראשון שלי ואהוב נעוריי.
ומוטי הוא אבא של איתי.
ומוטי נמצא איתי, כל יום, במחשבות, בתמונות שצפות ועולות, בגעגוע, לפעמים בכעס, לרוב בעצב.
מוטי הולך לצידי ברגעים הכי קשים וגם הכי טובים, מלווה ומרגיע, זורם לצידי כמו נהר שמלווה דרך, לפעמים נעלם ואז חוזר, לפעמים בא ואז הולך, את קולות המים של הנהר הזה אני נושאת איתי כל הזמן.
עוצמת האהבה של מוטי אלי ממשיכה להעניק לי כח. החיוך שלו והחיבוק שלו עדיין חיים בתוכי ותמיד ימשיכו לחיות.
אני עדיין מחסירה נשימה כשאני נזכרת בנשיקה הראשונה והחיבוק הראשון. עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שמוטי החזיק את איתי, את המבט שהיה לו בעיניים, את התחושה של שנינו שיצרנו יצירה של אהבה שהגשימה את כל החלומות שאי פעם היו לנו.עדיין נפעמת מהעובדה שהאיש המדהים הזה רצה אותי ואהב אותי. תמיד מרגישה מבורכת שהייתי שלו והוא היה שלי. ותמיד יודעת, שלמרות הכל – כל הכאב והיגון – לא הייתי מוותרת על האהבה הזו שלנו.
כבר 22 שנים אני עוברת ממקום למקום, מהווה לעבר, מנהלת את השיחות בשביל שנינו, שואלת אותך וגם עונה, כועסת וגם מתפייסת, ולא מפסיקה להתגעגע אליך אהוב שלי.