רותי
אחרי 21 שנים אני עדיין מחפשת אותך.
עדיין מייחלת למילים חכמות שלך, לתחושת הבטחון והמוגנות שהייתה לי כשהייתי – מזמן מזמן, בת 25, אשה צעירה ונאיבית עם תינוק קטן ועם בעל הכי הכי בעולם.
אחרי 21 שנים אני מתקשה לזכור איך הרגשתי, רק זוכרת את הידיעה הברורה שאתה תמיד תהיה שם בשבילי, תמיד תאהב אותי ותשמור עלי ולא תתן לשום דבר לפגוע בי.
הופרדנו לפני 21 שנים, בגיל בו רוב האנשים אפילו עדיין לא פוגשים את בני זוגם. מאז, כל כך הרבה שנים, אני מדמיינת אותך ומדברת איתך, מנסה לעמוד בציפיות שלך ולהיות ראויה לאהבה שלך. מנסה להיות טובת לב, נדיבה, מתחשבת וסבלנית כמו שאתה היית. אני נקרעת בין הרצון לחיות לרצון לשקוע, נאבקת עם עצמי כל יום מחדש. מזכירה לעצמי מה חשוב, כמה משמעות, אהבה וטוב יש בחיים שלי.
אני מנסה להפריד בין כאב לכאב, בין כעס לעצב, לדייק ברגשות – ולא תמיד מצליחה. אני מרגישה אשמה שאני לא מצליחה להפריד בין הכאב שלי עליך לכאב על איתי. רוצה לתת לגעגוע אליך את המקום הייחודי שלו, אבל הכל מעורבב לי. אפילו כאן, היום, אני לא מצליחה לדבר אליך בלי לדבר גם אל איתי.
כבר שלוש שנים וארבעה חודשים שהכאב והגעגוע קיבלו מימד חדש ומחריד.
מאז מותו של איתי אני כבר לא יכולה להשוויץ לך, אפילו בשיחות הדמיוניות, איך, למרות הכל, גידלתי את הילד שלנו לבד. איך, למרות הכל, הוא שמח וחייכן. איך, כנגד כל הסיכויים, הוא לא ילד עצוב וכועס, אלא רגיש, אופטימי ואוהב.
אבל עכשיו, מוטי שלי, יש לנו ילד שאיננו.
ועכשיו הכי קשה לי מאי פעם בלעדיך. אני צריכה לשתף אותך, להתייעץ איתך, לכאוב איתך. אני צריכה לכעוס עליך כי רצית להיות טייס, וצריכה לסלוח לך מאותה הסיבה. צריכה שאתה תסלח לי, שתהיה איתי בגעגוע לאיתי. אתה כל כך חסר לי.
עדיין מייחלת למילים חכמות שלך, לתחושת הבטחון והמוגנות שהייתה לי כשהייתי – מזמן מזמן, בת 25, אשה צעירה ונאיבית עם תינוק קטן ועם בעל הכי הכי בעולם.
אחרי 21 שנים אני מתקשה לזכור איך הרגשתי, רק זוכרת את הידיעה הברורה שאתה תמיד תהיה שם בשבילי, תמיד תאהב אותי ותשמור עלי ולא תתן לשום דבר לפגוע בי.
הופרדנו לפני 21 שנים, בגיל בו רוב האנשים אפילו עדיין לא פוגשים את בני זוגם. מאז, כל כך הרבה שנים, אני מדמיינת אותך ומדברת איתך, מנסה לעמוד בציפיות שלך ולהיות ראויה לאהבה שלך. מנסה להיות טובת לב, נדיבה, מתחשבת וסבלנית כמו שאתה היית. אני נקרעת בין הרצון לחיות לרצון לשקוע, נאבקת עם עצמי כל יום מחדש. מזכירה לעצמי מה חשוב, כמה משמעות, אהבה וטוב יש בחיים שלי.
אני מנסה להפריד בין כאב לכאב, בין כעס לעצב, לדייק ברגשות – ולא תמיד מצליחה. אני מרגישה אשמה שאני לא מצליחה להפריד בין הכאב שלי עליך לכאב על איתי. רוצה לתת לגעגוע אליך את המקום הייחודי שלו, אבל הכל מעורבב לי. אפילו כאן, היום, אני לא מצליחה לדבר אליך בלי לדבר גם אל איתי.
כבר שלוש שנים וארבעה חודשים שהכאב והגעגוע קיבלו מימד חדש ומחריד.
מאז מותו של איתי אני כבר לא יכולה להשוויץ לך, אפילו בשיחות הדמיוניות, איך, למרות הכל, גידלתי את הילד שלנו לבד. איך, למרות הכל, הוא שמח וחייכן. איך, כנגד כל הסיכויים, הוא לא ילד עצוב וכועס, אלא רגיש, אופטימי ואוהב.
אבל עכשיו, מוטי שלי, יש לנו ילד שאיננו.
ועכשיו הכי קשה לי מאי פעם בלעדיך. אני צריכה לשתף אותך, להתייעץ איתך, לכאוב איתך. אני צריכה לכעוס עליך כי רצית להיות טייס, וצריכה לסלוח לך מאותה הסיבה. צריכה שאתה תסלח לי, שתהיה איתי בגעגוע לאיתי. אתה כל כך חסר לי.