אחי היקר
18 שנה כבר חלפו ונכנסנו לשגרה הבלתי נתפסת של לחיות בלעדיך.
לפני ארבעה חודשים הופרה השגרה הזו והכול התעורר שוב.
איתי, הילד היפה והמוכשר שהשארת אחריך והיווה תזכורת חיה ומופלאה שלך, נקטף מאיתנו ללא הכנה, ללא התראה והכי גרוע - לחינם. ילד גדול, חזק המשרה אווירה רגועה סביבו, פשוט נולד בשטנץ שלנו, שכל מה שרצה היה להגשים חלום ולהיות כמוך.
הצבא, ובעצם חיל האוויר שכל כך היית גאה בו, ואנחנו איתך, הפקיר את איתי, זלזל בהתייחסות אליו, הביא למותו והיום אף ממשיך לזלזל בנו ובעיקר ברותי.
אני משתדל בדרך כלל פחות לדבר ויותר לעשות. ריבי לקחה על עצמה את האחריות על הכתיבה והדיבור ועושה זאת בכבוד כבר שנים, אבל הפעם אני מרגיש צורך לזעוק לשמיים, מרגיש חסר אונים.
22 שנה אני חלק מהמערכת הצבאית, משקיע בה ימים ולילות, וכיום אני כל כך כועס על אותה מערכת שאתה פשוט אינך יכול לתאר, עד כדי כך שאני שוקל לסיים את השירות בה.
קשה להאמין לאן הידרדרנו. אנחנו חונכנו, מוטי, שצה"ל הוא חלק מסלע קיומינו. הנתינה והעשייה לצה"ל ולמדינה הם חלק מההוויה שלנו ואותו צה"ל, הרג את איתי בלי להניד עפעף.
מוטי, 18 שנה חלפו ביעף, כאילו רק אתמול הלכנו מכות בינינו, ומה לא הייתי נותן כדי לנסות ולהכות בך שוב ולו רק לפעם אחת.

מתגעגע כל כך
דרור