לבוא היום לכאן בלי איתי, זה אולי בפעם הראשונה להבין באמת מה קרה לנו.
מוטי שלי, איבדנו את הבן שלנו, את התינוק המדהים שהחזקת בין ידיך, את הילד המיוחד שלנו, המקסים, את הנער המהפנט, הבחור החייכן והמושלם שהצלחנו ליצור יחד.
ואני עומדת כאן היום מולך בלעדיו.
מרגישה שנכשלתי, שלא הצלחתי לשמור עליו, שאכזבתי אותך. אני לא מאמינה בחיים אחרי המוות, לא בגלגול נשמות, ולא בגן עדן. אבל בתוך תוכי, בתוך כל חוסר האמונה, יש את הרצון לשקר לעצמי ולדמיין אותך שם למעלה שומר על הילד שלנו המתוק ומגונן עליו.
ניסיתי, וגם הצלחתי, לגדל אותו באושר, בשמחה, והוא היה כל מה שאפשר לרצות ולבקש.
רק שהמשמרת שלי הייתה קצרה מדי, רק שמונה עשרה שנים נתנו לי להיות עם איתי ועכשיו תורך.
לא דמיינתי שלגדל ילד לבד, עם כל המשתמע מזה, היא משימה קלה לעומת לאבד אותו בלעדייך...
ולמרות שאני מוקפת באהבה ובחום, בתמיכה ועזרה, אני צריכה אותך עכשיו יותר מאי פעם.
מוטי שלי, אני מתגעגעת אליך.