מוטי שלי
חלפו 10 שנים מאז אותו יום מר ונמהר בו דרור בא לבשר לי את בשורת האיוב על נפילתך. חשבנו שעולמנו יחרב ולא נוכל להמשיך לחיות, אכן מוטי עולמנו נחרב אך ממשיכים לחיות ועולם כמנהגו נוהג הכל כאילו אותו דבר, אך לעולם, לעולם לא יהיה אותו דבר.
כולנו התבגרנו, דרור וריבי הקימו משפחות משלהם, יש לך 6 אחיינים שלא הכרת, אך הם כולם מכירים אותך היטב מסיפורי הוריהם ומתמונותיך בכל בית של המשפחה.
כולנו ממשיכים להתכנס באירועים משפחתיים עצובים ומשמחים כאחד, בכל אירוע אתה תמיד איתנו, בלשון הווה ולא בלשון עבר. בכל יום שישי בארוחה המשפחתית, אתה תמיד מוזכר ואחראית על כך בעיקר ריבי שמזכירה לנו מעשי קונדס של שלושתכם מילדותכם.
איתי גדל ונהיה לגבר יפה תואר אולי חיצונית אינו דומה לך כל כך אך מזכיר אותך מאד ולפעמים אני אפילו טועה וקוראת לו בשמך. רותי נהדרת כרגיל היא חלק מאיתנו, אתה אמנם החוליה המקשרת אך רותי שומרת בקנאות על קשר זה שעוזר מאד להמשיך לחיות ולתפקד.
כן מוטי כולנו בגרנו ואבא ואני אפילו זקנו, אך אתה תישאר צעיר לנצח, עיניך היפות וחיוכך הנהדר לא מש לרגע מנגד עיני.
תמיד אמרת שחיל האוויר זו משפחה אחת גדולה נוכחנו לדעת שאכן זה כך. התמיכה והליווי של חיל האוויר הכלל ושל הטייסת בפרט לא קטנה עם השנים, דבר שעוזר מאד לעבור את התקופה הזו.
חבל שחלק מחבריך הצטרפו אליך ובראשם שמוליק אלדר שכל כך לקח קשה את נפילתך ודאג להיות אתנו בכל עת קשה.
רצה הגורל ונפילתו דומה לנפילתך.
בהזדמנות זו ברצוני להודות לחיל האוויר ולחברים בטייסת על עזרתם.
מוטי לצערי אין להחזיר הגלגל לאחרו ולא נותר לי אלא לומר שאנחנו מתגעגעים אליך ואתה חסר לנו מאד.