מוטי שלי,
החיים מתפרקים לרסיסים, שברים כל כך קטנים, התרסקות כל כך מוחלטת.
שום תחושה, שום רגש, שום מחשבה – לא יוכלו אי פעם להיות כמו לפני.
התאהבנו כשהיינו בני 16.
ילדים תמימים, אבל בוגרים ורציניים.
אהבה מתמסרת, אהבה של פעם בחיים. אהבה לתמיד.
ניסינו לתמרן בין לימודים, משפחה, צופים, התנדבות שלך במד"א, עבודות מזדמנות – ותמיד הביחד שלנו היה הכי חשוב והכי ברור.
השכמנו מוקדם יותר, כל בוקר, גם בימים גשומים של חורף, כדי להפגש לכמה דקות של חיבוק בתחנת האוטובוס, עוד לפני בי"ס.
החבאנו זה לזו פתקי אהבה במחבוא סודי. חיכינו ליום שנוכל להיות ביחד כל הזמן.
התגייסנו לצבא, והפגישות היו קצרות ורחוקות, התגעגענו דרך מכתבים (לא מיילים...) וטלפון (לא סלולרי, אלא כזה שצריך לעמוד זמן רב בתור כדי להגיע אליו...)
ברגע שיכולנו, בסוף הקורס, כשהגעת ל 125, עברנו לגור ביחד בת"א. מאותו יום לא נפרדנו.
עד לפני 10 שנים.
איתי –
אבא שלך היה האדם הנהדר ביותר שאי פעם פגשתי.
האיש הטוב ביותר, הנדיב, המתוק והאוהב ביותר.
הכאב הכי נורא בשבילי, יותר מהכאב על עצמי, על אובדן של בעל וחבר, הוא הכאב בשבילך. אני עוברת איתך את התהום של חסרונו של אבא מגיל 4 חודשים.
אני יודעת שאבא אהב אותך מאד מאד והלואי ויכולתי להקל על כאביך...
מוטי שלי – אני מתגעגעת אליך ואוהבת אותך תמיד וכל הזמן.
רותי 1998