אזכרה למוטי
15 שנה חלפו מאז הטיסה היוקרתית אך כל כך גורלית
שאתה היית כל כך גאה לטוס בה.
המראת אך אלינו לא שבת.
15 שנה זה זמן ארוך אך לי נראה כאילו היה זה רק אתמול.
יום חמישי הארור בו התבשרתי על נפילתך.
בשנים האלו עברו עלינו אירועים משמחים ועצובים כאחד,
אך רוחך הייתה תמיד איתנו, כולנו התבגרנו, איתי גדל ונהיה לנער יפה תואר ונבון.
אחייניך שאינך מכיר, מכירים אותך היטב מהסיפורים והתמונות שסובבים אותם.
ורק אתה נשארת צעיר לנצח עם עיניך הכחולות וצחוקך המתגלגל
מוטי, 14 שנה היה לי שותף לכאב, אמנם לרוב אני הייתי זו שתמכה באבא אבל, הוא היה איתי כאשר הייתי זקוקה לו והנה גם זה נלקח ממני ונותרתי לבד, אמנם לא בדד כי אני מוקפת משפחה נהדרת ותומכת וחברים טובים.
אך בלילה בהיותי לבד עם המחשבות עליך ועל אבא ובתקוה שאכן יש חיים אחרי המוות ואני מתארת לי את שניכם ביחד ואז אני מקנאה.
כאשר אני מתעוררת בבוקר למציאות קשה וממשיכה בשגרת היום יום מלווים אותי געגועים לשניכם. עם הזמן זה לא נעשה קל יותר אלא ההיפך מזה.
אני נורא מתגעגעת
אמא