לפני 35 שנים, עמדתי כאן, אישה צעירה בת 25 ,עם תינוק בן 4 חודשים בסל קל.

35 שנים.

חיים שלמים.

יום רביעי, 28/12/88

אני בבית עם איתי. אתה ביום שגרתי בטייסת.

אני, משום מה – בחרדה מהבוקר.

מרגישה שמשהו רע הולך לקרות.

מתלבטת עם עצמי מה לעשות. רגילה להיות חזקה, לא תלותית, לא להתפנק.

למרות הכל – מתקשרת אליך לטייסת ומבקשת שלא תצא לטוס.

אתה כרגיל -קשוב ורגיש, אבל בעדינות מעמיד אותי במקום.

בערב, אתה חוזר הביתה, ואחרי האמבטיה לאיתי, כשהוא ישן, אנחנו יושבים על המיטה שלנו ואתה מנסה

להבין מה קרה לי.

אני מתנצלת. לא רגילה להפריע לך באמצע יום עבודה. מסבירה שהרגשתי מוזר, מלאת חששות.

אתה מחבק ואומר – תראי, לא קרה כלום.

אבל אם יקרה לי משהו....

אני רוצה שתדעי- אני הכי מאושר שיכול להיות.

איזה כיף לנו. איזה ילד מדהים יש לנו. איזה מזל שמצאנו זה את זו. רוצה שתהיי מאושרת תמיד ותבטיחי לי

שתחיי. שתשמחי.

אני אוהבת אותך ברגעים האלו יותר מתמיד.

אני מרגישה עטופה ומוגנת. מרגישה שהסכנה חלפה.

הבוקר של ה 29/12/88 מתחיל בהתרגשות .

אתה- עומד לצאת למשימה שביקשת, רצית, נלחמת לקבל, שאתה גאה לעשות.

אני – נוסעת בפעם הראשונה לבד עם איתי – עד תל השומר, לפגישה עם הסטטיסטיקאי, לגבי התזה שלי.

אתה בודק שוב ושוב את הכיסא של איתי. מחזק אותו פעם נוספת למושב.

מוודא שלא שכחתי כלום.

אני מסיעה אותך לטייסת.

אתה עומד ומנופף לנו לשלום.

יפה, גבוה, זקוף, שמח, מחייך.

אני מביטה בך במראה.

מבט אחרון.

פרידה שהייתה אמורה להיות לכמה שעות והפכה פרידה לתמיד.

ואולי בעצם לא פרידה.

הרי בכלל לא נפרדנו ואתה ממשיך איתי.

נושאת אותך איתי לכל מקום. אתה חלק ממני. כבר אז היית, הפכנו עם השנים להיות כל כך

מסונכרנים.

אתה ממשיך להיות הסמן הימני שלי.

סמן לטוב-לב.

לנדיבות.

להתחשבות באחר.

לאהבה ללא תנאים.

לנתינה בלי לצפות לכלום.

לצניעות.

לענווה אמיתית, טהורה.

לחוסר התנשאות.

למשפחתיות.

לצחוק אמיתי שמתחיל בפה ונמשך עד העיניים.

לחיבוק רחב ידיים, עוטף, מנחם ומחבק.

את הצחוק והחיבוק , כמו עוד הרבה תכונות נפלאות, ירש הבן שלנו ממך.

הבן שהיה צריך להיות כאן היום לצידי, בן 35, עם משפחתו, עם נכדינו.

חלפו 35 שנים.

חיים שלמים.

איתך. בלעדיך.

אוהבת אותך לנצח מוטי שלי.