אזכרה 29 בדצמבר 2023

35 שנים למותו של מוטי (פרולוג)

כשמוטי נהרג לא הייתי בארץ, חזרתי ישר לשבעה, לבית אבל, עמוס לעייפה באנשים, ולא יצאתי ממנו עד סופה. הדבר הכי משמעותי שאני זוכרת כשהסתיימה השבעה ויצאתי מהבית, זו החוויה הבלתי נתפסת שחוויתי, כשהגעתי לצומת מרכז חורב, כאן בחיפה, ולא הצלחתי להבין איך זה שעל המשפחה שלי ועל החברים הקרובים של מוטי, עבר הוריקן קטלני שהשאיר אותנו שברי אדם, מפורקים ואבודים ואילו כאן ברחוב הכל מתנהל כרגיל, אנשים עוברים במעברי החציה, מחזיקים סלי קניות והמכוניות נוסעות מיד כשהרמזור מתחלף לירוק. הכל בדיוק כמו פעם, לא מזמן, לפני 7 ימים בדיוק, כשגם למשפחה שלנו היו חיים רגילים...

כבר שבועות רבים האותיות לא מתחברות לי למלים,

משפטים מתקשים להיוולד, לא מוצאים את דרכם אל אוויר העולם.

העיניים כבר לא דומעות את מה שהשפתיים לא מצליחות להביע.

מזל שאני לא צריכה לדאוג לקצב פעימות הלב, הן בשלהן גם כשהלב כואב.

מתמקדת בפעולות בסיסיות, כאלה שלא מצריכות ממני מחשבה.

ימים בהם קיים איזה שהוא טשטוש בין העצב והכאב הפרטי, שמתערבב בזה הציבורי, שמתערבב בפרטי.

בקבוצת הווטס אפ של המשפחות השכולות, זו שנולדה במהלך ימי המחאה,

ביקשו מתנדבים שמוכנים להיפגש עם המשפחות השכולות הטריות, שהצטרפו במלחמת שבעה באוקטובר.

חשבתי עם עצמי שאם אחליט ללכת מה אומר להם?

שעכשיו קשה כי הכל טרי וכואב, אבל אחר כך בהמשך, כשהם יישארו לבד, אז יתחיל הקושי האמיתי.

שגם אחרי שנים, המון שנים, כל יום מחדש, יש בי דחף עז לדבר איתך.

שלא משנה כמה זמן עובר, אני עדין ממשיכה לייחל ולקוות שיום יבוא ופשוט תפתח את הדלת ותגיד:

אני פה.

שמהמועדון היוקרתי המפוקפק והמתעצם של המשפחות השכולות, אליו צורפו בעל כורחם, משחרר רק המוות.

שהעצב משתקע בזווית העיניים, לא משנה כמה החיוך רחב.

וכשיבוא היום והסביבה, במודע או שלא, תלחץ לחזור לשגרה,

כי זו דרכה של סביבה וזו דרכה של שגרה.

שלא יכנעו, שיקחו את הזמן, כמה זמן שהם צריכים.

שיהיו בכאב, שיתבוססו בדמעות.

שיאפשרו לעצמם להיות חלשים ופגיעים, שיתאבלו.

שיעשו רק דברים הכרחיים, תנועות קטנות בלי הרבה מאמץ.

שילכו לים, אם הם רוצים שיצעקו, הגלים סופגים הכל.

שישתקו הם לא חייבים לדבר.

שיאפו לחם, לחם זה מנחם.

שיתרגלו נשימה כי מרוב כאב וחוסר אונים ועוד כאב, שוכחים את הפעולה הכי בסיסית. לנשום.

פעם בשעה שיכניסו אוויר מלוא הריאות ויוציאו לאט לאט.

וכשהימים יחלפו והסערה הציבורית תשכח, כי זו דרכה של סערה,

והכאב הציבורי יפנה את עיסוקיו לדבר הבא,

הם ורק הם באופן פרטי, יישארו עם הכאב והעצב שהוא רק שלהם ולא של כולם.

והם ירגישו לבד והם ירגישו בודדים והם יקומו מצולקים וחבוטים וירימו איתם את שק הזיכרונות והגעגוע, שילווה אותם מעתה כל דקה ודקה בחיים.

וכל העולם? כל העולם ימשיך לנוע

מיד כשהרמזור בצומת

יתחלף לירוק.

אין לי מילות נחמה, כי אין נחמה.

אבל בתוך כל האין הענק אני מוצאת יש אחר. כעלה ירוק המפלס את דרכו בין רגבי מדבר חרבים, מחפש נקודות של אור שמתבטאות אצלי בנוכחותך התמידית לצידי, בליווי הצמוד, בשיחות לבבותינו שנשארו קרובים, למרות השנים ופערי הגילאים שהתהפכו וגדלו.

בכוח החיות שאני שואבת ממך וביכולת שלי להעביר הלאה אופטימיות, חמלה ואהבה לכל מי שנקרה בדרכי.

כי בתוכי, בעולמי שלי, אתה

חי לנצח.