לפני 3 שבועות , במהלך פגישת ייעוץ שגרתית במכון, הסתכלה בתה של המטופלת על כרטיס הביקור שלי, הרימה את עיניה ממנו אלי ואמרה – רותי שרון....? את קשורה אולי למוטי שרון...?

ככה , משום מקום, אחרי 34 שנים, חזרתי ברגע להיות "רותי של מוטי", וזה הרגיש הכי טבעי בעולם.

קרן, שהייתה פקידת מבצעים ב 125, וסיפרה לשאר הנוכחים בחדר על מוטי, על טוב הלב שלו, על הצניעות שלו, שיתפה שהיא חושבת עליו הרבה, שמותו "הלך איתה" זמן רב.

כדי להבין את ההקשר, אספר שאותה קרן הייתה עצמה בתו של טייס שנהרג במלחמת יום כיפור, והשאיר אחריו אלמנה בת 27 ושלושה יתומים בני 3 חודשים עד שלוש וקצת... שלושתם ישבו אצלי עכשיו במשרד, כולנו די בשוק מהסיטואציה.

אני כבר רגילה למצבים מוזרים בהם אני נתקלת באנשים שהכירו או קשורים למוטי או לאיתי, אבל הפגישה הזו עוררה המון מחשבות ורגשות, עבור כולנו.

הסתכלתי באמא , עטופה בשלושת ילדיה שנשארו לה מאהובה, 3 מתנות, ילדים מקסימים, חברים, מחוברים אחד לשני ואליה בקשר מדהים, משפחה שצמחה וגדלה ,יש כבר 9 נכדים, ואתם בוודאי מתארים לעצמכם מה המחשבות שרצו לי בראש. המפגש הזה היה חוויה מיוחדת, די מטלטלת.

קרן כתבה לי היום : העיניים הטובות שלו מביטות בי מעבר לדלפק המבצעים בטייסת. ובזיכרוני, כפי שהשתמר כל השנים, אתם לעד תהיו רותי ומוטי שרון.

מוטי אכן היה בלתי נשכח.

שקט, עוצמתי, נעים, מכבד, אחראי, שקול, מנומס, רגיש, צנוע, אוהב אדם, חרוץ, טוב -לב, חבר...

היה בו משהו שמשך תשומת לב, משהו שגרם לאנשים להביט בו מהרגע שנכנס לחדר- ולא רק הגובה ולא רק המבט הכחול ... משהו ששידר נוכחות , בטחון, רוגע.

משהו שגרם לאנשים להקשיב לו ולכבד אותו.

משהו שגרם לי להרגיש מלכת העולם בגלל שבחר בי להיות שלו.

משהו שגרם לי להרגיש הכי בטוחה והכי רגועה.

משהו שגרם לי להיות כל כך גאה בו, גאה להיות בת הזוג שלו.

משהו שעדיין נמצא איתי, תומך בי, מחזק אותי, נוכח עבורי.

אוהבת אותך תמיד מוטי שלי.