אחרי 34 שנים /רבקה רענן דצמבר 2022

עברתי על יד תמונתך,  

בפעם המי יודע כמה בשלושים וקצת השנים שחלפו.

לכאורה שום דבר חדש או מיוחד

אבל בכל זאת הפעם כשמבטנו נפגשו

הרגשתי אותו עולה בתוכי .

כמו לבה גועשת ורותחת המחפשת את דרכה אל אוויר העולם מתוך מעמקי פנימיותי,

פורצת לה סדק צר בעולמי המבוצר והשברירי,

שעמלתי שנים רבות לאחות.

מזיזה בכוח את אבני העצב והכאב

מפנה מדרכה את הקבלה וההשלמה

וכל אותו בליל של מלים ורגשות שמצפים מאיתנו

לחוות במות אדם קרוב.

בבת אחת התמלא החדר כולו

כעס.

כעס על שעזבת את תפקידך כאחי הגדול,

כעס על שהשארת אותי כל כך לבד באמצע העולם, נערה צעירה

בלי להבין מה זה יעשה לנפשי הרכה והמתגבשת.

כעס שבבת אחת המשפחה שלנו התרסקה לפרורים הכי קטנים

כעס שמותך שינה לכל אחת ואחד את הבחירות בחיים

כעס שאתה לא חלק נוכח בחיי הבוגרים,

כעס שילדיי מכירים אותך רק מהסיפורים

כעס שאני לא יכולה פשוט להתקשר אליך ולהגיד לך

אח שלי בא להליכה בים? רוצה קפה? או מה אתה אומר על דה ועל אה?

אנחנו חיים,

חלקנו לפחות.

מדקלמים את המנטרה

שהחיים יותר חזקים

חוגגים שמחות וחגים

למרות ועל אף שאתה לא.

בגיל חמישים וחמש

כבר לא מתנצלת ולא מתביישת

צועקת בקול

אני כועסת

מה שבדרך כלל אני לא

אולי כי לא הסכמתי לתת לו מקום

אולי כי פחדתי מהתגובה שלי עצמי

ואולי כי חשבתי שזה פשוט לא פוליטיקלי קורקט,

לכעוס על אח מת.