אזכרה מוטי 29 בדצמבר 2019

בחודש אוגוסט השנה נפטר גיא סלע חבר של מוטי מהצופים.

לא היינו קרובים, גם לא היינו בקשר ובכל זאת מותו נגע בי והציף אצלי זיכרונות רבים מתקופת שבט צופית המאושרים, תקופה של עתיד ורוד ואפשרויות בלתי מוגבלות.

הייתי בשבעה, חידשתי את הקשר עם אשתו ואחותו שהיו בעבר חברותיי וביני לבין עצמי התעסקתי בשאלה "למה מותו מלווה אותי ומשפיע עלי כל כך"? הרי לא יתכן שאלה רק זיכרונות העבר הנעימים, זו גם לא רק הידיעה העצובה של לכתו בטרם עת של איש מוכשר וצעיר המוכר לי מהילדות, זו גם לא רק תחושת ההזדהות עם כאב המשפחה הקרובה ומעגל החברים שנותרו כאן להתמודד עם החלל העצום שנותר. המסקנה שלבסוף הניחה את דעתי היתה שבנוסף לכל המחשבות הללו, כשמת מישהו שהכיר את מוטי כל כך מקרוב, עוד משהו ממוטי מפסיק להתקיים כאן, עוד משהו ממוטי מת איתו.

מופתעת כל פעם מחדש

כמה עיקש ומתמיד הוא הגעגוע

כבר התגעגעתי בכל המצבים, הימים, הזמנים והיבשות

כבר התגעגעתי בזמן שמחה ועצב

אבל הוא בשלו ממשיך להופיע בלי התראה

כמעין נובע מתחדש ומפתיע

בכל פעם בלבוש אחר

במשפט, במבט, בתמונה, בריח.

כמו גל מלא קצף שוטף ומכסה את כולי

ואני מתמסרת

נותנת לרגליי שרגילות לדרוך על קרקע יציבה להישמט

נסחפת למחוזות רחוקים של ילדוּת שמֶחָה מלאה בתום והבטחה

ובבת אחת

כמו שהגיע כך נעלם

משאיר אותי על רצועת החוף של מציאות חיי

הקוראת לי לקום ולהמשיך

עד שיגיע גל הגעגוע הבא

ואמצא את עצמי

שוב חולמת על מה שהיה

ובאותה נשימה

נעצבת על מה שלא.