אדם בן כמעט 26, בעל ואבא לתינוק, קם בבוקר ויוצא לעבודה. הוא לא חוזר.

אדם – כל מי שהכיר אותך יגיד שהיית אדם במובן הכי רחב של המילה. שהיית מעוצב, מגובש, טוב לב, רגיש, חומל ונדיב. שחשבת תמיד על אחרים, כיבדת, דאגת, לקחת אחריות. אני יכולה לספר על תחושת הביטחון שהצלחת לייצר סביבי, סביבנו, כל כך לא מובן מאליו כשאני חושבת על זה עכשיו, ממרום גיל 56. איך, כשהיית בן כמעט 26 ידעת לטעת בי את ההרגשה שתשמור עלי תמיד. איך, אחרי 31 שנים, אתה ממשיך להצליח להיות איתי, לקיים את ההבטחה שהבטחת לי , העוצמה שלך ממשיכה איתי כל השנים מאז. ללא ספק היית אדם ענק ונשמה אין סופית.

כמעט 26– אז, לפני 31 שנים, הרגשנו ממש גדולים. היה לנו בית ותינוק, משכנתא ותלושי משכורת. היום, כשהדור הבא של המשפחה, הילדים שלנו, בני אותו גיל ואפילו יותר, אני מסתכלת עליהם, עלינו, ורואה אותנו ממרחק של דור, כמה הרבה השתנה מאז, כמה הכל בעצם אותו דבר.

בעל–  היית בן 23 וקצת, ואני בת 22 וחצי כשעמדנו יחד מתחת לחופה. גם אז, לפני 33 שנים, הגיל הזה נחשב לצעיר,  אם כי היו כבר סביבנו זוגות נשואים בני גילנו. גם היום ברור לי , גם אילו הייתי יודעת את מה שצפוי לקרות, מבחינתי לא הייתה שאלה בכלל. הייתי בוחרת בך שוב, הייתי מעדיפה להיות אתך את מה שניתן ולהתגעגע אליך אח"כ כל חיי, מאשר להפסיד את הזמן שניתן לנו.

אבא לתינוק– הספקת להיות אבא 4 חודשים בדיוק. הספקת לראות חיוכים ראשונים , אבל לא הרבה מעבר לזה. התאהבת באיתי תוך שניות, לא פחדת, הכל היה בעיניך מובן מאליו, תינוק קטנטן בתוך ידיך הגדולות, אין סוף סבלנות, רוגע, פליאה מהייצור המושלם הזה שבראנו, גאווה ענקית, ציפייה לראות אותו אחרי שעות של פרידה במהלך היום. היית אבא נוכח גם במשך 4 החודשים הללו, והיית אבא נוכח נפקד במשך כמעט 18 שנים לאחר מכן. דמותך עיצבה את אישיותו של איתי וגם את חלומותיו ואת היעדים שהציב לעצמו, יותר ממה שדמיינתי ויותר ממה שרציתי.

השנה מלאו 13 שנים למותו של איתי ו 31 שנים למותך.

הולך לעבודה– ברור שלהיות טייס זו לא עבודה רגילה. את הטיסה הזו , שהתקיימה ביום חמישי , 29/12 אתה רצית, נלחמת עליה, בגלל שהייתה בה אמירה , בגלל שרצית להיות שותף ביום הזה של הנחת אבן הגבול שסימלה שלום, בגלל שהרגשת שזה רגע היסטורי חיובי ומשמעותי. אהבת את היסעור ואהבת טיסה, אהבת את הטייסת ואהבת את חבריך, הרגשת שניתנה לך זכות גדולה לעבוד בעבודה שאתה אוהב ומרגיש שהיא חשובה. ברור שפחדתי לפעמים. אחד משפטים שחזרת עליהם כל הזמן היה שלנהוג הרבה יותר מסוכן. זה היה נכון אז וזה נכון עוד יותר היום. סיפרתי כבר לפני כמה שנים שביום לפני התאונה הייתה לי תחושה מקדימה , ממש ברמת וודאות, והתקשרתי אליך לטייסת וביקשתי שלא תטוס. הבקשה שלי לא נענתה כמובן, אבל לפחות אפשרה לנו שיחת סיכום ופרידה שנערכה ערב לפני מותך.

לא חוזר– בחיים שלי , 3 אירועים טראומטיים .

אני מתעוררת באמצע הלילה בעליית גג בארה"ב ומגלה שאחי הקטן נלקח לבית חולים , והוא לא יחזור לעולם הביתה.

אני פותחת את הדלת בשיכון המשפחות בתל נוף ומגלה שמוטי לא יחזור לעולם הביתה.

אני נכנסת אל הבית בזיכרון ומגלה שאיתי לא יחזור לעולם הביתה.

כל פעם שאני מתעוררת בלילה – יש רגע של פחד ודאגה.

כל פעם שאני פותחת את דלת ביתי – מבפנים או מבחוץ, יש רגע של בעתה. אני לא לוקחת אף יום, אף רגע, כמובן מאליו. אני שונאת הפתעות ושונאת שינויים , ואהוביי למדו כבר להשלים עם השריטות שלי והדאגה שלי. אני נלחמת לרסן את הטירוף הלא הגיוני כשמישהו לא זמין, לא עונה, או נמצא במקום שיש בו סכנות, כאילו שיש מקום שאין בו .

מוטי שלי-

לפני 31 שנה, קמת בבוקר, לבשת סרבל, עזרת לי לארגן את איתי לקראת נסיעה לתל השומר. הכנת איתי תיק עם חיתולים בקבוקים ובגדים להחלפה, הלכת לאוטו לבדוק את החיבור של כיסא התינוק אל מושב הרכב, לוודא שהוא מהודק כמו שצריך.

ירדת מהאוטו בטייסת, ביקשת שאסע בזהירות ונישקת אותי ואת איתי, עמד ונופפת לנו לשלום ואז נכנסת פנימה, שמח לקראת הטיסה הצפויה לך.

המראת ואפילו הצלחת לנחות, הצלחת להציל את חבריך, אבל לא הצלחת לחזור הביתה.

לא חזרת אלי אבל גם לא עזבת אותי, ואתה איתי כל הזמן.