זיכרונות לאחר 30 שנה

30 שנות חיים שהם התוצאה של מה שקרה באותו יום , ה 29/12/88. מסלול החיים של לא מעט אנשים הנמצאים כאן היום, וגם של אלו שכבר אינם, הוסט באותו יום מהנתיב בו היה ועבר לפסים מקבילים. התרחשות אחת נוראית שטמנה בחובה עתיד אלטרנטיבי. התרחשות אחת אכזרית שהובילה לכל כך הרבה כאב, זעזוע, שינוי, התפרקות, ולחיים לגמרי אחרים שהחלו בלית ברירה.

אין דרך לספר על מוטי בלי להיחשד בהגזמה או השווצה.

מוטי שלי היה האיש הכי טוב לב שהכרתי. הכי חבר. הכי נדיב. הכי צנוע. הכי מגונן. הכי תומך. הכי אוהב. הכי שלי.

מוטי היה איש של עבודה קשה. ההישגים שהשיג לא באו לו בקלות. הוא היה חרוץ ונחוש וידע לקום כשנכשל ולנסות שוב. הוא אף פעם לא חשב שמגיע לו משהו או שהוא טוב מאחרים.

יש אנשים שבורכו בזיכרון מעולה, וגם אחרי 30 שנה מצטטים שיחות, אירועים, תקצירי ספרים או סרטים.

כשאני חושבת אחורה, ומתחברת למוטי במחשבות, עולים לי פחות זיכרונות של אירועים ויותר של תחושות וריחות מתקופות שונות.

הריח שמתחבר לי למוטי בתקופה הראשונה בה הכרנו – הוא ריח של צופים, של סנאדות וחבלים, של ג'ריקנים מפלסטיק מלאים מים בטיולים, של שק שינה בטיול בכיתה יא שבו התנשקנו בפעם הראשונה, ריח של כתובות אש וקומזיצים. לפעמים היה שם גם ריח של אמבולנס, לאחר משמרת במד"א. לפעמים ריח של עוגות שמרים, כשאתי אפתה קראנץ . התחושה שהכי זכורה לי מאותן שנים היא תחושת התאהבות, גילוי, למידה הדדית והרגשה של שלמות.

התקופה בה היה מוטי בעתודה התחילה בתחושת עצב לאחר פרידה קצרה, ואז הרבה שמחה עם ההתחברות המחודשת. בטירונות וקורס מכים, היה למוטי ריח של צבא ירוק, של שבוע בלי מקלחת, ריח של מאג, של צעיף צמר חום שסרגתי לו ומוטי לבש אותו כל שניה שהיה מותר, ריח של עייפות.

בתחילת קורס טייס מוטי היה מגיע הביתה במדי חאקי נקיים ונטולי ריח מיוחד. הוא הגיע אחת לשלושה שבועות , ל 24 שעות בערך, מותש, שמח, לחוץ, נקרע בין הרצון להשלים שעות שינה לרצון להספיק הכל, להיות יחד, ולאגור כוח לשלושת השבועות הבאים. בתקופה הזו היה הרבה מאד געגוע,  שיחות טלפון חטופות וקצובות בזמן, פחד עצום מלא להיות ליד הטלפון ביום שישי אחר הצהריים – שעת השיחה הצפויה- ולפספס אותה, מכתבים וחבילות, דאגה לשלומו ומצב רוחו .

עם התקדמות הקורס התווסף ריח של בדח שלא נפרדנו ממנו כמעט, ושל צבעי צ'יינו שאיתם מוטי היה משרטט מפות מפוארות. מתקופה זו אני זוכרת תחושה של גאווה גדולה, בעיקר על הענווה של מוטי, ועל האופן בו לא נתן לשום דבר לשנות אותו.

הגענו ל 118- משם זכור לי ריח השמן של היסעור, ריח של נחיתות בשטח, שילוב של אדמה עם ריח מנוע וקפה, שילוב שמוטי אהב כל כך, ושוב גם ריח של צ'יינואים שהיו תמיד בכיס הסרבל.

היה גם את הריח של מוטי בבית – ריח אפטר שייב של פאקו רבאן שליווה אותי במשך שנים ,ריח של ניקיון בימי שישי כשסיימנו לשטוף יחד את הבית בתל אביב ואח"כ בתל נוף .

אז כבר היינו נשואים, ואני בעיקר זוכרת את ההרגשה- שכל החיים לפנינו. שיחד - אנחנו בלתי מנוצחים. שנוכל להשיג כל דבר שנרצה. הרגשה של ביטחון , של להיות במקום הנכון. הרגשה של בית.

ואז נולד איתי –מהתקופה הזו אני זוכרת את הפליאה המשותפת על היצור המדהים הזה שיצרנו , את הרגשת השותפות, את תחושת האושר , תחושת משפחה. למוטי נוסף רובד חדש של ריח: בייבי ג'ונסון, ריח של אבקת כביסה של תינוקות, ריח של קרם החתלה. ריח שנמשך רק 4 חודשים.

וכך במשך 30 שנים אני נוצרת את מוטי ואת הזיכרונות שלי ממנו - את הריח שלו, החיבוק שלו, את החיוך והצחוק שלו, את הכוח שלו, את האהבה שלנו. במשך 30 שנים מדמיינת את כל הרגעים שלא חווינו, את הריחות שלא הספקתי להריח, את הרגשות שלא זכיתי להרגיש.

30 שנים של ניסיון לשמור על שגרה, להיות חזקה ועסוקה, לקיים חיים בעלי משמעות, ערכים, נתינה, שמחה, ובעיקר – לנסות להיות ראויה לו, לאיש המיוחד הזה שלי,  שהיה איתי רק 9 שנים אבל טבוע בי כל כך עמוק ואהבתו עדיין מקיימת אותי.