30 שנה

לא להאמין שכבר עברו כל כך הרבה שנים.

רק אתמול הלכתי אחרייך בשבילי הארץ בטיול בצופים, 

רק אתמול הפלאת בי את מכותיך ואמרת לי שזה טוב כי זה יחשל אותי,

רק אתמול היינו שני סרנים ואני התמלאתי גאווה להשתוות לדרגה שלך בצבא

ורק אתמול היה ה – 29.12.88 ועופר עייש בא לבשר לי מה קרה ובבת אחת השתנו חיי, מהקצה אל הקצה.

חיים שלמים עברו עלי, עלינו, ואתה נשארת מאחור.

אין ספור פעמים אני חושב מה היה קורה אילו..מה היה קורה אם?

האם היינו חברים?

האם היינו קרובים?

האם היינו יוצאים פעם בשבוע לשתות כוס בירה, לנגב חומוס?

אולי היינו יוזמים משהו עסקי יחד?  הרי היית מאוד חכם, מוכשר ומלא כריזה

משכנע את עצמי שאולי היית יותר נועז ממני ללכת לדרך עצמאית ומצליח לשכנע אותי, הידוע כשמרן, שזה כדאי, שזה יצליח ואני שמאז ומתמיד בטחתי בך הייתי מצטרף ונסחף בהתלהבותך.

האם הילדים שלנו היו קרובים אחד לשני?

אני מאמין שכן, מי יותר ומי פחות, לזה יש מעט תשובות היום כי קבוצת "הבני-הדודים", שלא הכרת,  תמיד עושה שמח ונחמד לראות עד כמה כיף להם ביחד

ועוד שאלות שצפות ועולות שאת התשובות להן אני מצליח לתת רק מהחלומות :

מאמין שהיינו קרובים,

בטוח בכך שלא היינו מדברים הרבה כי את זה ריבי עושה ועושה טוב מאז ומתמיד, אבל כן היינו מתייעצים על נושאים שונים.

שלושת ילדיי שמכירים אותך מהסיפורים, מימי האזכרה בדצמבר ובימי הזיכרון בהם יורדים יחד אתנו לבית הקברות הצבאי הפסידו בענק. אני בטוח שהיית יכול להיות דוד מדהים עבורם.

אתה חסר בחיי והשנים הרבות שחולפות לא מכהות את התחושה הזו שבליבי.

מציאות מלאה געגוע, אני ממשיך בדרכי בלי אף תשובה

כבר 30 שנה