בוקי

30 שנה לנפילתו של מוטי

 

חלפו 30 שנה , למעלה משנות דור, מאז הטלפון קורע הלב של רותי שקולו עדיין מהדהד בראשי. מאז אנו מתכנסים ל-30 ימי זיכרון ולפני 12 שנה נוספו עליהם עוד 12 ימים כאלה. כמי שזכרונו לטווח הארוך טרם נפגע , אינני יכול שלא לזכור, לחוש ולראות בבהירות מושלמת מול עיני את השבר הנורא שפקד אותנו אשר רק התעצם פי כמה וכמה לפני 12 שנה. מוטי ואיתי. גם אז, כמו היום סערו השמיים וירדו ממטרים שנמשלו לדמעות אלוהים. ב-27 בדצמבר 1988 ירד שלג בהרי הגליל ובגולן והם כוסו במעטה לבן מרהיב ביופיו ולא ידענו כי יום המחרת יהיה שחור משחור, ממש כפי המתואר במעשה בראשית: "ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך", ומאותו יום חשוך אנו בימי זיכרון. מאותה עת לא פוסקות התמונות לחלוף מול עיני- מוטי ורותי במדי הצופים, מוטי במדי הטירונות, מוטי בקורס טייס, מוטי ורותי בטקס הסיום ומוטי ואיתי הפעוט.

ואנו שוב "ביום הזיכרון", צירוף מלים אומלל ולא מקובל. לו לפחות היה נקבע לכנות יום זה ע"פ תרגומו מגרמנית או יידיש-יארצייט- "מועד השנה" או "יום השנה" כלומר היום בו נפרדנו, היום בו הלך מוטי מאתנו היה זה מינוח טוב יותר. אני נתלה באילנות גבוהים אשר דנו כבר בסוגיה הזו והתריעו כי השימוש במונח "יום" לפני המילה "זיכרון" מגביל את הזיכרון, ולפיו כאילו בשאר ימות השנה אנחנו שקועים בשכחה ואין כמובן טעות חמורה מזו, איננו זקוקים ל"יום" כדי לזכור יום יום את היקרים לנו כל כך, רועי,מוטי,בני ואיתי. גם המילה "זיכרון" פגומה והיא באה לומר כי רק בחייהם אנו קשורים אליהם, אוהבים אותם , מחבקים אותם,  שמחים וגאים בהם וקשורים אליהם,  אבל בלכתם, עם מותם אנו רק זוכרים אותם והקשר איתם כביכול הוא רק קשר של זיכרון.. ושוב, אין טעות חמורה מזו. כאשר איתי כותב בחייו "אני לא מפסיק להתגעגע", הוא מבטא כמיהה לראות את מוטי כאילו נפרד ממנו לפני שבוע  שבועיים והוא מחכה שיחזור כבר. וברור שאנו זוכרים כל רגע במחיצתם , רואים כל רגע את פניהם, שומעים את קולם ומריחים את ריחם.

גם אם אין אנו יכולים לדבר פנים אל פנים אם מוטי ועם איתי, עם בני ועם רועי אנו עושים זאת כל הזמן, איש איש בדרכו. אנו משוחחים איתם על עתידם , נועצים בהם על עתידנו, חולקים איתם את העובר עלינו ובעיקר מחבקים אותם ומביעים את אהבתנו משום שהם  אינם רק זיכרון,  ובוודאי לא רק יום זיכרון . אולי איננו רואים אותם אבל   מוטי ואיתי חיים בתוכנו עד יומנו האחרון..

 


 

לאיתילמוטי