רגע אחד הייתם 4 במסוק, ורגע אח"כ היו רק 3.

רגע אחד היית קברניט ותיק, מוערך ומנוסה, ורגע אח"כ היית חלל.

רגע אחד היית בן כמעט 26, אב צעיר ומסור, ורגע אח"כ לאיתי כבר לא היה אבא.

רגע אחד היית אהובי המחבק, המגונן, החבר הכי טוב שלי, ורגע אח"כ הייתי לבד.

רגע אחד היית הבן, האח, החתן, הגיס, החבר, ורגע אח"כ הפכת לאוסף זכרונות ותמונות חקוק בלב.

רגע אחד הכל עוד היה לפניך – השחרור, הבחירה מה ללמוד, הקריירה, ההישגים הרחבת המשפחה – ורגע אח"כ כלום.

רגע אחד היית צחוק, עיני תכלת, טוב לב וחברות. רגע אח"כ היית געגוע, כמיהה ודמעות.

רגע אחד עדיין היית. ורגע אחריו כבר לא.

עולם ומלואו שנכבה פתאום. העולם שלך, והעולמות שהיו שלך ושל כל מי שאהבת ואהב אותך.

מאז, כבר  29 שנים  של פרידה איטית , או יותר נכון מאבק כדי לא להיפרד. אני פותחת את הארון שלי ומבינה שאם יש בו עוד בגדים שלך, ציוד שהיה בארונית שלך בטייסת, אם הצעיף והסוודר שסרגתי לך עוד נמצאים – כנראה שאני עדיין בתוך תהליך.

לאחר ככ הרבה שנים – נראה שעבורי המסע הזה הוא אין סופי, ואני מרגישה שזה מה שמתאים לי. אתה תמיד שם, תמיד איתי, גם אם לא נותרו כמעט מילים .

אוהבת אותך מוטי שלי.