אזכרה למוטי דצמבר 2017

אני עומדת במרחק חמישים שנותיי

ומתבוננת בתמונת חיי המוצגת בפורמט גדול על קיר החיים.

התמונה מלאה באור ובצבעים מלאי שמחה ויצירתיות.

מגוונת, סוערת ושוקקת חיות.

יש בה צהוב וירוק של התחדשות ולבלוב

סגול וטורקיז של אופטימיות ושלווה

כתום ואדום עז של אהבה.

ולמרות שהקנבס רחב והצבעים בו רבים

אם ארצה בכך או לא,

עיניי תמיד נמשכות לנקודה אחת שחורה,

נקודה הזועקת ממנו למרחקים.

נוכחת, מעצבת ומשפיעה,

על כל הסיפור שהתמונה מציגה.

כי שחור הוא כמו חור!

כך מותך בחיי.

ועברו שנים, כבר הרבה שנים,

ונוספו צבעים המון צבעים ונקודות של אור ושל שמחה

אבל גם אני כמו אותו בד קנבס

מכילה בתוכי נקודה שחורה

והיא כמו חור, כמו תהום פעורה לרווחה

ולא משנה כמה צבע אשים וכמה גוונים ארכיב

מותך נוכח בחיי,

משפיע, מעצב ומהווה חלק בלתי נפרד ממי שאני היום.

אישה מלאת צבעים שימחה ואופטימיות

הנושאת בתוכי חלל של עצב גדול ושחור.

וכששואלים אותי :"למה את לא לובשת בגדים שחורים"?

אני עונה:"שחור יש לי איתי עמוק בפנים כבר שנים".

אוהבת אחותך הקטנה רֶבֶּקָה