אהובי החסר,

הנעדר מחיי הגשמיים כבר 27 שנים, אך קיים בהם בכל מימד אחר.

הנוכחות החסרה שלך מאד מוחשית, וזה כבר לא מפתיע אותי בכלל. למדתי שהקיום הלא ממשי הזה שלך ושל איתי הוא אחד מהצירים של חיי. אני עדיין לא מצליחה להבין ולקבל את העובדה שרגע אחד הייתם ורגע אחרי זה כבר לא. הרגע החד הזה, הברוטלי כל כך של המעבר הלא טבעי ממצב של חיים למצב של מוות שלא בעתו – ממשיך להעסיק אותי ולהטריף אותי.

לפעמים אני תוהה- מה זה אומר עלי, שהמתים נוכחים בי באותה מידה כמו החיים?

הגעגוע הפך ליישות עצמאית, הוא בן בית, יחד עם הכאב. הם הצל המלווה, המעטפת שהפכה להיות חלק אינטגרלי ממני.

הזכרונות נשמטים ומתפוררים לאט לאט אבל עם התפוררות הזכרון גדל העצב, והחסר מתעצם.

תני לדמעות
מילים: נתן יונתן

מפירורים של זיכרון,
אפשר לבנות ארמון,או שבבכי למרר .
זכרי את הפסוק התנ"כי:
מנעי קולך ,מנעי קולך מבכי .
קחי לך מרחק מן הכאב ,
הישירי בו מבט .
למדי להעמיד פנים,
שהשנים עושות אתך  רק חסד .
שמרי את חין-יופייך מן הדמעות ,
מנעי מהן כמו מסחף את פנייך .
אבל,( אהובתי,) ככלות היום
תני לדמעות לזרום ,
על פני לחייך, באפיקי-שירייך.

מה אפשר עוד לומר אחרי 27 שנים של פרידה?

אפשר להגיד שאני עדיין רואה אותך מולי על רחבת המסדרים של שבט צופית.

שאני עדיין מרגישה את השפם שלך דוקר אותי בזמן הנשיקה הראשונה בכיתה י"א בטיול לחרמון.

שאני עדיין מריחה את ריח הגריז והמאג שאפפו אותך כשחזרת מקורס מ"כים בעתודה.

שאני עדיין שומעת את קולך קורא לי "תוש".

שאני עדיין זוכרת את האור בעיניך כשהחזקת את איתי בפעם הראשונה.

שאני עדיין מתרפקת על החיבוק המגונן שלך , החזק והרך בו זמנית.

שאני עדיין מרגישה את אהבתך ,את התמיכה שלך ואת הכוח ממך שכנראה ילוו אותי כל חיי.

שאני עדיין ממשיכה להתגעגע אליך, מאד להתגעגע, גם אחרי 27 שנים ארוכות.