שמונה שנים למותו של איתי שרון ז"ל

כל אחד מאיתנו נושא עימו את אותם רגעים הנצרבים בזיכרון, הרגעים שאנחנו יודעים וזוכרים לעד מה בדיוק עשינו כש...

הרגע בו עדנה, אחות ביה"ס דאז, התקשרה אלי, ובקול שההלם וחוסר היכולת להאמין נשמעו בו אמרה: "את פשוט לא תאמיני! איתי שלך מת!" הוא אחד הרגעים האיומים האלה שאני זוכרת ולעולם לא אשכח.

הייתי בבית, לאחר שבדיוק חזרתי מצעידה עם בני הצעיר, שהיה אז בן 10, עדיין מיוזעת מצעידה בלחות של סוף אוגוסט, סגרתי את הטלפון, עמדתי קפואה בחדר ובהיתי. במשך כמה דקות לא הבנתי, לא ידעתי מה אני צריכה לעשות עכשיו.

כל מה שהיה אח"כ מעורפל: המקלחת, הנסיעה לזיכרון, האם התקשרתי מהדרך למישהו, לא זכור לי דבר. הדבר הבא שזכור לי זו רותי, המוני האנשים שהיו בבית וסביבה וגיא. גיא המתוק שסיים את החופש הגדול בין ז' לח', ואני הייתי המחנכת שלו. גיא, שאח"כ היו לנו הרבה שעות יחד....

כבר אמרתי בהזדמנויות קודמות שלכל אחד יש את האיתי שלו. האיתי שלי, "איתי של אירית" היה איתי של ביה"ס, וזה השם שדבק בו מכיוון שהקשר שהיה לנו, הקשר המיוחד והנדיר הזה, היה ברור וידוע לכולם.

יחד עם זאת לא כולם ידעו ששמו של צעיר ילדיי גם איתי, ושעוד בחייו אמרתי לאיתי שהוא מאוד מזכיר לי את בני. נקודות הדמיון בניהם היו כ"כ רבות שלאחר מותו של איתי, העצים הדמיון את הזיכרון.

דברים כמו הפטפטנות, זו שמחייבת הערה כמו "תייתולה, אולי קצת שקט כבר?... או הזיק הזה בעיניים, החיוך עם הפנים העגולות והעיניים המאירות, מצד שני העקשנות הבלתי מתפשרת, האמונה הבלתי מעורערת שרק הוא יודע וצודק..., הרובוטיקה, התפיסה המהירה, השנינות ועוד הרבה דברים שמזכירים לי, ביום-יום, את איתי.

ולא שאני צריכה תזכורת... במשרדי תלויות תמונות של איתי ולא עובר יום שאני לא מתבוננת בו, בפנים המחייכות, בעיניים המאירות וחושבת מה היה אם... בימי הזיכרון אני מספרת לתלמידי עליו וכך דורות נוספים של בוגרים ביה"ס לומדים להכיר אותו.

והנה עברו שמונה שנים.

הבת שלי, שהייתה אז תלמידת תיכון כבר השתחררה מזמן, הבן השני שלי, כמו גיא, עדיין בצבא, ואיתי בני שהיה בן עשר אז, ביום ההוא, כבר עבר את גילו של איתי במותו.

ו"איתי של אירית" שנשאר בן שמונה-עשרה? הוא בלב. תמיד איתי. תמיד.