יום רביעי, 23/8/2006 שעה 12:56.
זה הרגע בו הילד שלי הפך מיש לאין. זהו הרגע שאותו אני לא מצליחה להבין. את הרגע הזה שבו קיום שלם, נפש , גוף, מוח, חוצים את הגבול בין להיות ללא להיות. הרגע בו אין יותר איתי, אין יותר את החיוך שלו, אין יותר את המחשבות שלו, הרצונות שלו, הרגשות שלו, החוויות שהוא צבר, האכזבות, התקוות, החלומות שלו – כולם פתאום אינם. ברגע אחד הילד שילדתי, הינקתי, חיתלתי, רחצתי, חיבקתי, שמרתי, האכלתי, גידלתי, חינכתי, פינקתי, נישקתי, אהבתי – ברגע אחד הוא לא קיים יותר. ואת הרגע הזה לא ניתן להבין, אי אפשר  לקבל, רק צריך ללמוד לחיות איתו. איך אפשר להבין שקורה הרגע הזה, בו מצד אחד החיים כפי שהכרתי אותם נגמרים, הכל מתפרק לרסיסי כאב, ומצד שני – השמש זורחת, העצים נעים ברוח, ילדים נולדים ואנשים שמחים...?
זהו הרגע בו כל נשימה הופכת מטבעית וקלה למאמץ מודע...
זהו הרגע שבו מנסים להיאחז בריח של חולצה,מגבת או סדין, במברשת שיניים מיותמת, בספר שנותר ליד המיטה, בפתק שנכתב כלאחר יד...
זהו הרגע שבו חג הוא כבר לא חג, יום הולדת הוא יום עצוב, ארוחת שבת היא כסא ריק ליד השולחן, והיגון משתלט על כל נים, וריד ועורק בגוף...
זהו הרגע שבו צריך לקבל את הגזרה ולהסתכל למוות בעיניים.
איך אפשר ללמוד להגיד את המילים " איתי מת" , איך אפשר להבין את המשמעות?

גרוסמן כותב בספרו " נופל מחוץ לזמן":
"והוא עצמו,
הוא מת,
אני יודע כבר,
אני יודע כבר לומר- אף כי
תמיד בלחישה – הילד
מת, אני מבין,
כמעט,
את פירושם
של הצלילים-
הילד
מת,
אני מכיר בכך
שבמילים
האלה יש
אמת, הוא מת,
אני יודע, כן,
אני מודה: הוא
מת, אבל
מותו-
מותו
מתמלא
ונחסר
ונסער,
לא שקט,
לא
שקט
מותו,
מאד
לא
שקט."

ובתוך המערבולת הזאת של המוות ושל האין אני צועדת כבר  5 שנים, בהליכה מהוססת ומאד בודדה. אין אפשרות להכניס עוד מישהו למקום הזה של הכאב. ההליכה הזאת היא חיפוש, מסע הישרדות, בריחה. את המסע הזה מלווים באהבה יואב, גיא דנה ומאי, משפחה וחברים, עוטפים, מחבקים, דואגים ושומרים. אבל את החיפוש הזה הלא ברור, אחרי איזושהי שלווה, השלמה, נשימה, רגיעה – את החיפוש הזה קשה מאד  להסביר לאחרים...גם כאן גרוסמן עוזר לי למצוא את המילים :

"רק תשוקה נותרה
בי, כמו קללה,
כמחלה-
ללכת,עוד ללכת,
עוד-
אולי
באיזה גבול אחרון
שבינתי איננה מגיעה
עדיו, אוכל לרכון
ולהניח
את המשא הזה הרב, ואז
לצעוד אחורה פסע,
לא יותר,
פסיעה קטנה מלוא עולם,
ויתור
והודאה: אני
כאן
הוא
שם,
וגבול עולם
בין כאן לשם."

בעולם הזה שלי, החיים והמוות שזורים זה בזה. הקיום היומיומי שלי הוא פסיעות מדודות בין העולמות, בין כאן ושם, עם מוטי ואיתי ובלעדיהם, בין  זכרון וגעגוע לבין המשכיות. הפחד הוא הפחד מפני השכחה. חשש לא לזכור את המגע, את הריח, את צליל הקול, את קמטי הצחוק, את עוצמת החיבוק. הפחד מפני דעיכת הזכרון של מוטי ואיתי והרצון לשמר את זכרם הביאו אותי  להקים אתר אינטרנט שיהווה מקום איסוף ושימור עבור כל החלקים הממשיים של הזכרון – תמונות, סרטים, הספדים, מכתבים, וסיפור חייהם ומותם. מקום שיהווה נקודת מפגש לאנשים שרוצים לזכור, לשתף, לכתוב למוטי ואיתי או עליהם.
ולגבי אותם חלקים לא ממשיים – אותם זכרונות של ריח ומגע, אותם רסיסים של תמונות מהעבר, רישום צליל קולם, האהבה אליהם ומהם, את אותם חלקים אנחנו נושאים בתוכנו, הם חלק מאיתנו , כל עוד אנחנו זוכרים הם קיימים.

רותי