עברו כמה שנים טובות מאז הפעם האחרונה שכתבתי לך והסכמתי שכולם ישמעו.

יכול להיות שקיוויתי שאם לא אכתוב הזמן יעצור, יתחשב קצת, שמישהו יתקשר ויגיד לי שטעה או שאחד החלומות שאתהמופיע בהם יפרוץ את קרום השינה ויכנס לעולם האמיתי.

אני זוכרת שבאזכרה הראשונה אמרתי לעצמי, בבקשה בבקשה שלא תגיע האזכרה של השנתיים, בטח לא החמישית, הלואי ולא נגיע לעשירית ואפילו לא הרשיתי לעצמי לדמיין מה קורה אח"כ. ואם יש בכלל חיים ומה הם יכולים כבר להיות.

זה היה נראה כל כך רחוק, כבד ולא הגיוני במיוחד עם הספירה החדשה שהצמידו לנו לחיים, הייתי בטוחה שמשהו יקרה עד אז, או לפחות שהזמן יעשה את שלו כמו שתמיד הבטיחו לי.

והנה אנחנו כאן. 15 שנים. אני לא בטוחה שאני יכולה להגיד שהזמן עשה את שלו או בכלל עשה משהו, אם כבר יש לי רק תלונות לזמן. הבטחת לנו שלומדים לחיות לצד זה, שגדלים ביחד עם זה, שמוצאים איפה להניח את זה לפעמים כדי לדהור לעבר האופק, אבל המסע הזה לאופק מלא בעצירות משמעותיות שכל מה שכולנו רוצים הוא שתהיה חלק מהן. המסע הזהמלא בתחנות שאני לא מצליחה לדרוך בהן מבלי לחפש אותך בקהל, עדיין.

נגיד המחשבה לתכנן חתונה (שהיא במקרה שלי ) לצד השמחה הכי גדולה מעורבבת בתחושות פיזיות לא נעימות, בחרדות שמגרדות לי בכל הגוף, בתחושות אשם - אני אפילו לא יודעת מול מי, ואני לא מרשה לאף אחד להגיד לי יותר ש'זה מהשהיית רוצה', אני יודעת את זה, נו, אתה האיש הכי טוב לב שהיה פה במקום המטורלל הזה. ברור שזה מה שאתה רוצה בשבילי, בשביל גיא ודנה, ברור שהיית הכי מתרגש. הכל מאד ברור. זה לא העניין בכלל.

אני אפילו לא יודעת מה העניין בכלל, אבל הוא מרחף מעליי כל הזמן, לאודוקא היום או בימי הזיכרון. הוא משנה צורה,

גודל וצבע בהתאם למה שאני מאפשרת, כנראה, ופעם בכמה ימים מתיישב לי על הכתף ומזכיר שהוא שם. תודה, אני זוכרת. זוכרת ומאד מנסה לשפוך מנה נדיבה של איתי גם לרגעים הטובים, כמה שאני מצליחה לייצר. הנה, אתה רואה? יש גם רגעים טובים, יש הרבה מהם, יש חתונות וילדים, יש צחוקים ואירועים משפחתיים, יש אהבה חזקה וחיוכים אמיתיים. הכל ממשיך לקרות. אבל איזה נחמד זה היה אם היית יכול להיות פה איתנו? אפילו מרחוק. אפילו לא אכפת לי שתגור בניו יורק, העיר שכל כך אהבת.

בשנים האחרונות החלומות שלי הופכים לברורים יותר, מוחשיים יותר, פתאום יש תווי פנים, יש רגליים וידיים, יש גובה של1.90

ויש את החיוך הענק שלך. פעם לא הייתי מצליחה לראות כלום, אני זוכרת שהרגשתי שאיבדתי את היכולת לראות את

גודל האסון, אז פשוט החלטתי שלא. תת המודע שלי בחר לטשטש את הכל כי זה היה המנגנון הנכון עבורו כדי לעזור לי

לדחוף קדימה. רגעים ארוכים של ניתוק רגשי מוחלט ורק כדי להצליח לחיות לצד הנתון החדש בחיינו. בשנתיים האחרונותכשאתה בא לבקר אותי בחלום ממש רואים אותך מחייך. עדיין תמיד עם בגדים כהים, תמיד מרחוק ממש ואין שום דרך להגיעאליך , יש ביננו תהום מטושטשת ומפחידה ואני לא מעזה לעשות צעד אחד קדימה. אני משותקת. אוזרת את כל הכוחות שישלי בחלום ומנסה להחזיק את הרגע הזה חזק, שלא יגמר לעולם. לפעמים אני מתעוררת מחלום כזה, מבינה שהוא היה רקחלום, ואז עוצמת עיניים חזק ומנסה לחזור לישון אפילו בשביל שניה אחת. אפילו בשביל חצי.

איתי,

אני הכי מתגעגעת אליך שאפשר להתגעגע, מתגעגעת ללילות שהיינו מכינים פנקייקים באמצע הלילה, אחרי שרותי ויזראלהיו הולכים לישון והיית זורק את הקליפות של הביצים לחצר השכנים כדי להשמיד ראיות, אבל אז היו תופסים אותנו כיהשכנים המלשנים האלה, וגם כי היינו עושים מלא רעש, כאילו בעיקר אני, תמיד הייתי צוחקת בקול רם כי אי אפשר היהאיתך . מתגעגעת לטיולים שלנו בחול ול-באקטים של קיי אפ סי שהיית מפרק לבד בנסיעות לילה . מתגעגעת לאהבה שלך למכבי חיפה, מאז אני מסתובבת בעולם ומספרת לכולם שאני האוהדת הכי גדולה שלהם ואין לי מושג איך קוראים היום לאף שחקן בקבוצה. ואפילו מתגעגעת ללילות שהיינו ישנים בחדר שלך עם מאוורר מסתובב, שהיית מפליץ עליו כשהיה מגיע אליך, כדי שיסתובב ויסיע את הריח אליי. ואז נקרע מצחוק. ואז גם אני. לא מבינה איך לא הבנתי אז שהבדיחה היא לגמרי עלי.

אני מתגעגעת להכל. כל הזמן ותמיד. לפעמים אפילו התגעגעתי אליך כשעוד היית בחיים.

15 שנים שכולנו גדלים, מתפתחים, משתדרגים ועדיין לא מבינים.

חיבוק גבוה מאחותך, נתראה בחלום הבא.