כרגיל, יושבת מול הנייר ומנסה לחשוב איך לנסח את העצב והגעגוע במילים. איך לנסות לשתף את כולכם, שאוהבים ומכבדים וממשיכים להגיע כל שנה, במה שעובר עלי בכל משך הזמן הזה.
19 שנים מאז איבדתי את מוטי, שנה וארבעה חודשים מאז מותו של איתי, וכרגיל אני מגלה שאין מילים להסביר, שאין דרך לצייר לכם את תחושת הכמיהה לראות, לחבק, לנשק, לשתף, להיתמך... שאין אמצעי להעביר את הקולות שמתנגנים בראש בלילות ארוכים בלי שינה, את החֵסר והכאב.
בחרתי להקריא לכם השנה שני מכתבים. אחד מהם הקריא איתי באחד מטיולי האנדרטה. את המכתב השני כתבתי למוטי כשאיתי התחיל את תהליך הגיוס:


אהובי הרחוק,
הגעתי היום בבוקר לבית הקברות, סתם כך, בדרך לעבודה, כמו הרבה בקרים אחרים.
אך היום לא יום רגיל, לא כמו כל יום אחר.
באתי לספר לך שקצינות ענף נפגעים אמורות להגיע אלי עם טפסים עליהם אני צריכה לחתום לקראת גיוסו של איתי לצבא.
מצאתי את עצמי מספרת לך על הפחד, על תחושת האחריות, על הרגשת אובדן השליטה, והבנתי שכמו בפעמים קודמות – באתי לבקש ממך עזרה.
והרי כך כך ברור מה היית אומר, אני שומעת את קולך החם והאוהב, מרגישה את עינך המביטות בי ומצפות ממני לא לאכזב אותך גם הפעם...
אז מוטי – רק קצת בכיתי כשהוצאתי מתיבת הדואר את המעטפה עם צו הגיוס של איתי. ורק קצת היה קשה לי להבטיח לאיתי שאחתום על מה שירצה.
אבל אני צריכה שתעזור לי, שתמשיך לעזור לי לשמור עליו.