לפי שבועיים, באחת הנסיעות, האזנתי לתוכנית רדיו בה דיברו על מכתבים.

אחת ממגישות התוכנית סיפרה שמעולם לא כתבה מכתב, לא ראתה שום צורך לכתוב מכתב, ולא מבינה איזה ערך מוסף יש למכתב.

המחשבה הראשונה שקפצה לי לראש (מיד אחרי המחשבה על הגיל שלי ועל פער הדורות) – הייתה על קופסאת המכתבים המכילה את כל המכתבים ששלחת לי במהלך השירות הצבאי.

צפו זיכרונות מההמתנה לדואר, התרגשות של פתיחת מעטפה, מבוכה קלה מהעובדה שהצנזורה קראה את מה שכתבת לי, הצורך לנסח ולהביע באופן מדויק את הרגשות, בלי יכולת למחוק, לעשות edit, להוסיף אימוג'י מחייך כדי לרכך, ולכתוב שאני אוהבת אותך בלי להוסיף 3 לבבות סגולים.

חשבתי על הפתקים שנהגנו להשאיר במחבוא בתחנת האוטובוס של קו 12, כשאתה נוסע לבוסמת ואני עוברת בדרכי לעירוני ה, ואוספת את הפתק שטמנת עבורי אם לא הספקנו להיפגש. כמה תמימות וכמה אהבה הכילו הפתקים הללו, דווקא אותם לא היה לי השכל לשמור.

והפתק האחרון... הפתק שהיה על המקרר בבית שלנו בתל נוף, התכתבות של לפני ואחרי טיסות לילה, של היעדרויות רבות שלך מהבית תוך כדי אימון לקראת מבצע, הפתק שנלקח עי חוקרי מצ"ח עוד באותו יום, ואין לי מושג לאן נעלם.

37 שנים מוטי שלי, 37 שנים שהפסדת, שהפסדנו אותך.

הרגע הזה של מותך הוא הרגע בו השתנה מהלך חיינו, הרגע הזה הוא נקודת ההתחלה של חיים אחרים, בהם מוות נוסף ונורא של איתי שלנו, מוות שלא היה קורה אילו היינו עדיין במסלול החיים הקודם שלנו. במקביל- בחיים החדשים- אהובים שהגיעו ואהבות חדשות, וילדים שנולדו, ונכדים, ואושר גדול שהביאו החיים החדשים. וכמה קשה זה להכיל את כל התרכובת הזו.

37 שנים שחודש דצמבר הוא חודש בלתי אפשרי. הערבוב הזה של האזכרה של רועי, האזכרה שלך, יום ההולדת שלי ובשנתיים האחרונות- גם של תום, חנוכה.... הכל יחד בתערובת של רגשות, מאתגר ממש את הנפש.

החיים ממשיכים, כי כך החלטתי, עוד באותו לילה ראשון, במהלך האמבטיה הראשונה לאיתי ב 29/12.

הייתה החלטה מודעת שהבית שלנו יהיה בית שמח.

היום אני יודעת שזו החלטה נאיבית של ילדה בת 25 שלא מבינה כלום, אבל בכל זאת- קבלת ההחלטה הייתה משמעותית מבחינתי ומבחינת המשך הדרך.

אני לא בטוחה שהצלחתי תמיד לעמוד במשימה הזו שלקחתי על עצמי אבל תמיד ניסיתי ואני עדיין מנסה.

אפילו הדילמה הזו שחוזרת על עצמה כל שנה- אם כן או לא להדליק נרות בחנוכה. מה זה אומר בשבילי, האם זה אומר שאני לא זוכרת את אותו חנוכה נורא, לפני 48 שנים, את הנר הרביעי בו נפרדנו  מאחי הקטן? איך אפשר לעבור לסדר היום? מאז גיל 14 אני מתמודדת עם הצורך לחיות לצד אבל ולעשות בחירות בין זכרון לשגרה לעצב לשמחה. הרצון לייצר בית שמח, בית של חגים שמחים, משפחתיות וצחוק, לצד הרצון העז לשמר, לזכור ולהזכיר, לתת מקום לאהובים שאינם, לדבר עליהם, לחיות איתם. לתת מקום גם לחיים הקודמים וגם לחיים שאחרי.

האזכרה שלך מוטי זה המקום בו אני מדברת בקול רם את כל מה שהולך איתי כל הזמן – הגעגוע אליך.

האזכרה זה המקום בו מתכנסים כל שנה האנשים שכל כך אהבו אותך, וגם אנשים שלא זכו להכיר אותך אישית, אבל בכל זאת אתה חלק בלתי נפרד מחייהם.

אתה אהובי הראשון, היית בשבילי חוף מבטחים, אהבה יציבה ובטוחה שאינה תלויה בדבר.

אתה חלק מהלב שלי, מצפן, שלד, בסיס.

אתה תמיד הנר שלי, תמיד דולק, גם שכשאני בוחרת לא להדליק נרות חנוכה וגם כשכן.

תמיד איתי, גם ברגעים השמחים וגם בעצובים.

אוהבת אותך,

רותי