29 בדצמבר 2021

שני אגמים כחולים מלאי עצב/ רֶבֶּקָה רענן

בקיץ של שנת 1982 

יצאנו כהרגלנו, מידי שנה, למחנה קיץ של הצופים ביער עופר.

מלחמת לבנון ברקע ואנחנו בני הנוער, רחוקים מההתרחשות בצפון אלף שנות אור.

בלי טלפונים סלולריים ובלי תקשורת שמעדכנת ללא הפסקה.

מדברים על נושאים, שמבחינתנו, נמצאים ברומו של עולם. האם כדאי לחזק את הקשרים בערסלי השינה? מתי יגיע האוכל מהמטבח המרכזי ומה יהיה בתפריט? מה נעשה היום, נצבע חולצות או נעשה סדנת בוץ? 

אסתי, שגדולה ממני בסך הכל בשנה, לא יצאה עם החניכות שלה למחנה.

היא הגיעה לבקר באחד הימים, יפה כתמיד.

כולם שמחו לקראתה, אבל יותר מכל הרגשתי איך כולם חוששים להתקרב אליה ולא יודעים איך ומה לומר לה. 

הלחש שעבר במאהל של שבט צופית אמר הכל,

אח של אסתי נהרג בלבנון.

הסתכלתי עליה מרחוק, איך היא עוברת ומחבקת את החברים והחניכות. 

כלפי חוץ היא נראתה והתנהגה כרגיל,

רק עיניה הכחולות היו כמו שני אגמים מלאי עצב,

שהסגירו מעט את מה שמתרחש בעולמה הפנימי.

כל מה שהצלחתי לחשוב עליו באותם רגעים היה

איך אני אתנהג ואיך אני ארגיש אם יום אחד יודיעו לי שאח שלי נהרג?

6 וחצי שנים מאוחר יותר,

המציאותפגשה את אותה מחשבה ונתנה לה מימד אחר.

ביום אחד,

יום חמישי, האחרון של חודש דצמבר 1988

רחוקה מיער עופר שעל הכרמל

רחוקה ממשפחתי, רחוקה מישראל

הודיעו לי שאח שלי נהרג.

לא משנה אילו מחשבות חשבתי אז כשהייתי בת 15 במחנה הקיץ,

או אילו תסריטים העברתי בראשי אם וכאשר אהיה בסיטואציה שכזו.

לתחושות ולטלטלה שחוויתי לא יכולתי להתכונן ולא משנה כמה הייתי מנסה.

אסתי היפה לא חלפה במחשבתי,

גם לא איך אנשים יתנהגו או ירגישו לידי.

כלפי חוץ אני נראית אותו דבר,

אישה גבוהה, עם שיער מתולתל וחיוך על השפתיים

ועיניים שנראות כמו שני אגמים כחולים מלאי עצב

שמסגירים במעט את מה שמתחולל בפנים

געגועים בלתי פוסקים

וכאב שלא מרפה

כבר חיים שלמים.