יוצא למתקפה,
בחסות החשיכה,
הכאב רגעי,
ואילו התהילה – נצחית.

מתקיף,
מותקף,
מקריב את גופי,
על מזבח השיכחה.

כדמות קרטון,
אין בי רגש,
עובד בפרך,
לחינם.

נסיגה! נסיגה !
לעזאזל,
לשם מה?
אני הוא קולה של הדממה.