אם רותי לא הייתה מבקשת ממני – לעולם לא הייתי מתיישבת לכתוב על מוטי ואיתי. אבל היא בקשה.
הופתעתי עד כמה אני זוכרת. כמו דפדוף באלבום, תמונה אחר תמונה, עשרות רגעים, מהמפגש הראשון ועד שנפלו השמיים. בפעם הראשונה.

בפעם הראשונה שפגשתי את מוטי, הוא היה קצת יותר מבוגר מאיתי. בן 19 בערך.
כמו איתי אבל כבר איש.
למרות שהוא היה צעיר ממני, הוא נראה לי כבר מבוגר. גבוה, רציני, עם חברה כבר כמה שנים ובעיקר – עם שפם.
נעמדנו בכניסה לבית של ההורים של רותי בקרית ספר. אני כבר שמעתי עליו המון ורותי הראתה לי תמונות שלו, ובכל זאת, כמו ברוב המפגשים הראשונים, היה רגע של הפתעה, "מה, זה הוא?!". כמה שניות של מבוכה והתבוננות הדדית, מתוך הבנה שנגזר עלינו להסתדר מצוין, בגלל רותי. ממרחק שני עשורים ועם פינה מיוחדת בלב – אני חושבת שהצלחנו.

ככה הכרנו. אחר כך, כשרותי ואני כבר גרנו יחד בדירה המפורסמת ברח' וורמיזה בתל אביב ואני, בעוונותיי, יצאתי עם חגי, היינו לפעמים חוזרים יחד מחיפה באוטובוס של מוצאי שבת. בשבתות הקצרות,היינו מלווים את מוטי להסעה בתחנת הרכבת בארלוזרוב. המון פרחי טיס סביב ומוטי מיתמר מעל כולם, תמיד מחויך, נקרע בין הביאוס שבפרידה מרותי לבין הכיף של המפגש המחודש עם החבר'ה.
בשלב הזה, אגב, כבר לא היה שפם.

כך חלף עבר לו קורס הטיס. מדי פעם, רותי הייתה משתפת ומקריאה לי קטעים מתוך המכתבים שמוטי היה מקפיד לשלוח לה. לא כולם יודעים לכתוב מכתבים, אבל מוטי כתב מכתבים מקסימים. ברגישות, בהמון אהבה לרותי, הוא כתב על המחשבות שלו, על הגעגועים וגם הפליא לתאר בצורה מוחשית את החוויות של קורס הטיס עצמו: את שעות הלימוד והשינון, איך מרגישים בטיסה ומה רואים מלמעלה.

והייתה הפציעה בגב במהלך צניחה. המון דאגה שנגמרה בנס, עם גבס מצחיק עם חור באמצע ותחושה שהסכנה הייתה קרובה עד מאד, אבל חלפה לה.

ואז תם הקורס ואנחנו בטקס הסיום. שורות-שורות של משפחות נרגשות ואנחנו (חגי ואני) שם, מרגישים כמו חלק מהמשפחה וגאים עד השמיים. גאים במוטי ואולי אפילו עוד יותר, גאים בכך שהוא בחר בנו והזמין אותנו לטקס, לחלוק איתו את הרגע הגדול.

אחר כך, גרנו קצת ביחד בדירונת בוורמיזה. מוטי שירת בשדה דב והצטרף אלינו לדירה. כאילו גרנו כולנו יחד מאז ומתמיד. בטבעיות מוחלטת – הפך לחלק מאיתנו. שותף מלא. מנקה בתורו שירותים, שוטף כלים ותמיד חוזר מסופי שבוע בבית עם צ'ופרים: פעם ריבה של הסבתא ופעם ממרח שוקולד של אתי. לא היה רגע אחד של מתיחות, לא היה צל צילו של ויכוח או ריב. אף לא פעם אחת. הכל בנועם ובנחת ומתוך המון פירגון הדדי.
העברנו ערבים רבים וארוכים במשחקי וויסט. כולנו לבושים במכנסי טריקו קצרים בצבע אפור, מצטופפים בסלונצ'יק/הול כניסה של הדירה, על הספות המרופטות ומשחקים קלפים. מכל הרגעים, התמונה הכי מוחשית שיש לי של מוטי היא מאותם ערבים: מוטי, יושב באלכסון מולי, מנדנד רגל משולבת על רגל, רוכן קדימה ומרוכז בקלפים. סתם רגע בערב שיגרתי, אבל מאפיין תקופה של שיא הביחד, לפני שרותי ומוטי עברו לדירה משלהם.

החתונה. חגי ואני על תקן נהגי הסובארו המצ'וקמקת של אבא שלי, שהיא על תקן הלימוזינה. הגענו לחיפה ואספנו, קצת באיחור, את רותי ומוטי מהבית של ההורים של רותי והסענו אותם לחתונה. פרשנו סדין פרחוני על המושבים המרופטים כדי שהשמלה של רותי לא תתלכלך. רותי קורנת ונרגשת וקצת לחוצה ומוטי – כנראה גם, אבל כלפי חוץ שליו. גבוה ויפה וחגיגי - עם עניבת עור אדומה שהייתה שיא הקוליות באותם הימים. מסתובב בין האורחים והחבר'ה מהטייסות, כל כך מאושר.

אחר כך תל נוף. המון שבתות יחד. עם חגי ואחר כך בלעדיו. תמיד הרגשתי שם כמו בבית, כשמוטי מפנה לרותי ולי את כל הזמן שבעולם ומאפשר לנו לקשקש על עניינינו, כשהוא מעסיק את עצמו בינתיים בתשבצי היגיון במוסף של שישי.

ואז נולד איתי. מוטי טלפן לבשר ושאל אם אוכל לעזור ולהביא מרחובות לחיפה את העריסה ששכרו. הוא סיפר לי שהוא קנה לרותי טבעת לכבוד הלידה. כששאלתי איך הוא ידע מה הגודל המתאים – הוא הסביר לי שהוא מדד את אחת הטבעות שלה על הזרת שלו וזו בדיוק המידה.
התייצבתי למחרת ברמב"ם עם העריסה. אני לא זוכרת הרבה מהביקור ואני אפילו לא ממש זוכרת אם ראיתי את איתי באותו יום, אבל באיזשהו רגע, לקראת סוף הביקור היה לי ברור שהוא מתכוון לתת לרותי את הטבעת. מכיוון שזה נראה לי רגע כל כך פרטי ורומנטי, החלטתי שזה הזמן לפרוש וקמתי להיפרד.
מוטי בקש שאחכה רגע, ובנוכחותי הוציא את הקופסא מהכיס ונתן לרותי את הטבעת. טבעת זהב עם אבן כחולה כהה. אני זוכרת שחלפה לי בראש המחשבה שאולי אפילו רותי התבאסה מזה שהם לא לגמרי לבד ושאני לא הייתי רוצה שיתנו לי מתנה כזאת בנוכחות מישהו אחר. אבל מוטי, אני חושבת, רצה לתת לי את ההרגשה שאני הכי שותפה בעולם להכל, אפילו לרגע כזה. לא רק חברה של רותי, אלא גם שלו.
זה הכי מוטי עבורי. רגע של נתינה אמיתית ונדיבות שרגש אותי אז ומרגש אותי עד היום.

לא הספקנו לדבר על זה ולא יצא לי להגיד לו עד כמה המחווה נגעה לי ללב ועד כמה אני מודה לו על החברות.
ואז נפלו השמיים. ככה פתאום. יום חמישי אחה"צ. טלפון מיובל אמיר. גם ממרחק שני עשורים אני יכולה לשחזר כל מילה ומילה שנאמרה, כל מחשבה שחלפה בראש ואיך, לאט לאט, עד סוף השיחה ההזויה - שקעה התודעה שזה באמת קרה.

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי את מוטי. אני מניחה שזה היה בתל נוף והוא בטח היה עם מכנסי הטריקו האפורים הנצחיים, עוד מימי וורמיזה העליזים, אבל עם תוספת של חיתול על הכתף לקלוט את הפליטות של איתי.
מניף את איתי בתנועות גדולות ובוטחות, באופן הכי טבעי בעולם, כאילו היה אבא מאז ומתמיד.

כל כך הרבה שנים עברו. כל כך הרבה פעמים חושבת עליו, בודקת אם אני עוד זוכרת איך הוא נראה, איך הוא נשמע, אם הייתי מזהה אותו ברחוב אם היה מופיע פתאום.
הרגשתי חלק מהחיים שלו, דרך רותי, אבל הוא לא הספיק להיות חלק מהחיים האמיתיים שלי, שהתחילו רק כעבור כמה שנים.
הוא לא היה בחתונה שלי ולא ידע שהתחתנתי, אבל הוא בטח היה משועשע מהרעיון שהתחתנתי עם ניר.
אני שמחה שהוא הכיר את ניר ובהפוך על הפוך, זה נותן לי תחושה שהוא גם קצת שותף בחיים שלי.

את הפעם הראשונה שראיתי את איתי – אני לא ממש זוכרת. אני מניחה שראיתי אותו ברמב"ם, בברית ואח"כ בכל הביקורים בתל נוף.

אבל הזכרון הממשי הראשון שלי הוא מהיום של הלוויה של מוטי.

כשכולם נפרדו ממוטי – אני שמרתי על איתי. תינוק בבייביגרו תכלת, מצונן. לא רק שהרגשתי את מלוא כובד האחריות של שמירה על הדבר היקר ביותר בעולם – גם הייתי צריכה לוודא שהוא מרגיש טוב ולטפל בנזלת, במקרה הצורך. רכנתי מעליו בלול ובסל קל, דברתי איתו וסיפרתי לו שכולם הלכו ללוויה של אבא שלו ולא זזתי ממנו לרגע. רציתי שרותי כבר תחזור ושהכל יעבור בשלום. שרק לו יקרה לו שום דבר במשמרת שלי.

וגם את הפגישות האחרונות אני זוכרת.
בעליה לתורה של גיא, הוא חייך אלי ואמר: "חיכיתי שתגידי גם לי שלום" והתכופף אלי והושיט את הלחי לנשיקה, ונתן לי להרגיש שוב את אותה תחושה מוכרת של להיות חלק מהמשפחה.

ואחר כך, המסיבה של גיא. איתי, קורן ועוצר נשימה ביופיו, עם החיוך הזוהר וניצנוץ בעיניים.

ולבסוף, שיחת טלפון במוצאי שבת לפני הגיבוש. איחולים "דודתיים" של בהצלחה. אפילו לא "תשמור על עצמך" כי לא היה צורך.

ואז נפלו השמיים בפעם השניה.

מוזר לי לחשוב שמוטי היה פחות או יותר בגילו כשהיכרנו.
כל כך דומים וכל כך שונים.
יפים וגבוהים וחכמים ורגישים, אבל מוטי - שקט ושקול ואיתי – שופע שמחת חיים, נהנתן, חולב את החיים ואת כל מה שיש להם להציע.

זה תמיד היה איש וזה כל כך נער.