רותי
לפני שנתיים, בטיול לזכרו של מוטי, סיפרתי על תחושת הבדידות והכאב לצד הרצון לחיות.
בין השאר כתבתי אז:
החיים בתוך הכאב, לגדל ילד שאין לו אבא, לעבור הכל לבד, בלי להתחלק, לא בקשיים ולא ברגעים המאושרים. שן ראשונה, צעד ראשון, יום ראשון בגן, בבצפר, בטקסים, תעודות, הצלחות, כשלונות, גאווה עד אין קץ.
לרצות להכיר לאיתי את אבא שלו, לגרום לו לאהוב אדם שלא הכיר- אבל בלי לתת לו את התחושה שהוא חייב לצעוד באותו נתיב, בלי לפתח אצלו את הצורך להתחרות או לעמוד בציפיות.
לפתוח את תיבת הדואר ולהוציא ממנה צו גיוס, לנסות לעצור את הדמעות. להתרגש לבד, לפחד לבד, לחתום על ניירות של שירות קרבי, לקחת אחריות לבד.
היום, אחרי שנתיים, אני יודעת שנכשלתי.
ילד שלי, סליחה שלא שמרתי עליך מספיק טוב, שלא הגנתי עליך מפני החלומות שלך. סליחה שנתתי לך ללכת למקום שבו לא ידעו לשמור עליך.
מיום שאבא הלך מאיתנו הבטחתי לך שחייך יהיו טובים ושמחים עד כמה שאפשר. נשבעתי לך בעודך שוכב בתוך הסל-קל ליד קברו של אבא, שאעטוף אותך במעטפת של חיים, צחוק, חברות, אהבה.
אני יודעת שהיית מאושר. אני יודעת שהיית מאוהב, מוערך, שמח, אוהב, חם, מחבק, ומחייך. אני יודעת שהיית מוקף בחברים הכי מדהימים והכי נפלאים שניתן בכלל לדמיין, אני יודעת שנגעת באנשים, ממש בתוך הנשמה, חדרת לתוך ליבו של כל מי שזכה להכיר אותך. אני כל כך גאה בך על כך.
אני יודעת שאמרתי לך כל יום ויום עד כמה אני אוהבת אותך וגאה בך.
והיום, אני רוצה שוב להרגיש את החיבוק העוטף שלך. רוצה לעמוד על קצות האצבעות כדי להגיע עד אלייך. רוצה להעביר את אצבעותיי בשיערותיך, לעמוד ולהביט בך כשאתה ישן, לראות את החיוך הזורח שלך. רוצה שוב להתבשם מהיחד המדהים והקסום שלנו.
אני לא יכולה להבין, לא רוצה לקבל, לא מסוגלת לעכל את הקלות הבלתי נסבלת בה מסתיים הכל.
כבר שנים אני מבקשת ממך לכתוב משהו לאזכרה של אבא. נהגת לומר לי, שכאשר תהיה בצבא, ותלבש מדים, יהיה לך מה לומר.
בשיחות שניהלנו בשנים האחרונות, ובעיקר לקראת הגיוס, דיברת על הרצון ללכת בדרכו של אבא, להכיר אותו, ולחוות את אותן חוויות שהוא חווה.
על המצבה בחרתי לחוקק את מילותיך שלך, מתוך השיר שכתבת על אבא - אולי אותו היית בוחר להקריא באזכרה הבאה?
"מאז שעזבת
"הזמן עובר לעט
ימים זולגים כמו מבעד לשעון חול
ואני חייבת להמשיך בחיפוש.
אני לא מפסיק להתגעגע
חושב עלייך, מנסה ללכת בדרך שלך, שהצבת בפני כשהלכת.
אני מפחד לא לעמוד בציפיות, של כולם, של עצמי
מפחד לאכזב אותך, מאז שהלכת."
ילד שלי, אהוב ומקסים, לעולם לא אכזבת.
ילד מתוק שלי, אני אוהבת אותך וגאה בך, תמיד.
בין השאר כתבתי אז:
החיים בתוך הכאב, לגדל ילד שאין לו אבא, לעבור הכל לבד, בלי להתחלק, לא בקשיים ולא ברגעים המאושרים. שן ראשונה, צעד ראשון, יום ראשון בגן, בבצפר, בטקסים, תעודות, הצלחות, כשלונות, גאווה עד אין קץ.
לרצות להכיר לאיתי את אבא שלו, לגרום לו לאהוב אדם שלא הכיר- אבל בלי לתת לו את התחושה שהוא חייב לצעוד באותו נתיב, בלי לפתח אצלו את הצורך להתחרות או לעמוד בציפיות.
לפתוח את תיבת הדואר ולהוציא ממנה צו גיוס, לנסות לעצור את הדמעות. להתרגש לבד, לפחד לבד, לחתום על ניירות של שירות קרבי, לקחת אחריות לבד.
היום, אחרי שנתיים, אני יודעת שנכשלתי.
ילד שלי, סליחה שלא שמרתי עליך מספיק טוב, שלא הגנתי עליך מפני החלומות שלך. סליחה שנתתי לך ללכת למקום שבו לא ידעו לשמור עליך.
מיום שאבא הלך מאיתנו הבטחתי לך שחייך יהיו טובים ושמחים עד כמה שאפשר. נשבעתי לך בעודך שוכב בתוך הסל-קל ליד קברו של אבא, שאעטוף אותך במעטפת של חיים, צחוק, חברות, אהבה.
אני יודעת שהיית מאושר. אני יודעת שהיית מאוהב, מוערך, שמח, אוהב, חם, מחבק, ומחייך. אני יודעת שהיית מוקף בחברים הכי מדהימים והכי נפלאים שניתן בכלל לדמיין, אני יודעת שנגעת באנשים, ממש בתוך הנשמה, חדרת לתוך ליבו של כל מי שזכה להכיר אותך. אני כל כך גאה בך על כך.
אני יודעת שאמרתי לך כל יום ויום עד כמה אני אוהבת אותך וגאה בך.
והיום, אני רוצה שוב להרגיש את החיבוק העוטף שלך. רוצה לעמוד על קצות האצבעות כדי להגיע עד אלייך. רוצה להעביר את אצבעותיי בשיערותיך, לעמוד ולהביט בך כשאתה ישן, לראות את החיוך הזורח שלך. רוצה שוב להתבשם מהיחד המדהים והקסום שלנו.
אני לא יכולה להבין, לא רוצה לקבל, לא מסוגלת לעכל את הקלות הבלתי נסבלת בה מסתיים הכל.
כבר שנים אני מבקשת ממך לכתוב משהו לאזכרה של אבא. נהגת לומר לי, שכאשר תהיה בצבא, ותלבש מדים, יהיה לך מה לומר.
בשיחות שניהלנו בשנים האחרונות, ובעיקר לקראת הגיוס, דיברת על הרצון ללכת בדרכו של אבא, להכיר אותו, ולחוות את אותן חוויות שהוא חווה.
על המצבה בחרתי לחוקק את מילותיך שלך, מתוך השיר שכתבת על אבא - אולי אותו היית בוחר להקריא באזכרה הבאה?
"מאז שעזבת
"הזמן עובר לעט
ימים זולגים כמו מבעד לשעון חול
ואני חייבת להמשיך בחיפוש.
אני לא מפסיק להתגעגע
חושב עלייך, מנסה ללכת בדרך שלך, שהצבת בפני כשהלכת.
אני מפחד לא לעמוד בציפיות, של כולם, של עצמי
מפחד לאכזב אותך, מאז שהלכת."
ילד שלי, אהוב ומקסים, לעולם לא אכזבת.
ילד מתוק שלי, אני אוהבת אותך וגאה בך, תמיד.