קיצור תולדות הזמן.

עד לפני 13 שנה לחיים היה כיוון התקדמות אחד ברור.

גיל 18, יושבים אצלך בחדר, הכל מתכנס לנקודת הזמן הנוכחית, אין שום דבר אחר.

ואז, בקיץ בדיוק לפני 13 שנה- המפץ הגדול.

מאותו רגע לזמן יש שני כיוונים שונים-

אחד מאוד מוחשי, נע בקו ישר, בשאיפה תמידית להתקדמות.

השני- זמן איתי. מלווה בערפול חושים, מעגלי, לעיתים נע קדימה ואחורה עם המחשבות, אבל נוכח לא פחות.

ישנם רגעים של געגוע שבהם לא ברור מהו הזמן האמיתי.

ישנם זיכרונות כל כך כואבים אבל גם כל כך שמחים, ככה שאפשר לחשוב שאותו רגע,

בחדר שלך בגיל 18, הוא היום בו הזמן הפסיק לשאוף קדימה והפך להווה מתמשך..

האבהות מושכת אותי בחזרה.

רק רגעי אושר טהורים שהיא מביאה, מהווים משקל נגדי לעצב ולחוסר ההיגיון של לכתך.

שני העולמות מתערבבים לי...

אתה פה איתי, עכשיו, שנינו בני 18.

אתה מחבק אותי ומזכיר לי לצחוק על הכל, לאהוב, להיות רציני כשצריך ולחיות את הרגע.

אני משתדל להעביר את זה לילד שלי..

אולי בכל זאת יש היגיון בזמן.