יום הזכרון ה-13

איתי אהובי,

זה היה ביום א' ה-20 באוגוסט לפני 13 שנה, (מין בר-מצוה שכזה), זמן קצר מאד לאחר מסיבת הבר-מצווה של גיא ויום הולדתה ה-13 של דנה . בשעת בוקר כאשר היית בדרכך עם יואב לגיבוש עוד הצלחתי להחליף עמך מספר מלים בטלפון. משפט אחד אותו אמרת לי נחרת במוחי והוא יישאר בו עד יומי האחרון. "סבא" אמרת לי "אין מצב שאני לא עובר את הגיבוש". כעבור שלושה ימים, ביום ד בבוקר , נהפך ה"אין מצב" והיה ל-"יש מצב" . לא זו בלבד שהתרחש ה-"מצב" אלא הסתבר בתום חקירה כי "צה"ל נעדר תשתית ארגונית ומערכתית מתאימה" ש לא רק הייתה יכולה למנוע את התרחשות האסון אלא גם  נעדרת יכולת להתמודד אתו. הכשלים היו נוראיים הן ברמת חיל אוויר וחמור מכך ברמת חיל הרפואה , ממפקדו היהיר והזחוח, עבור דרך כל שרשרת פיקודיו עד אחרון החובשים , וכלה בחוסר מקצועיות רשלני בביה"ח "סורוקה, ושל מנהלו.

ביום ד' לעת ערב קיבלתי את ההודעה ובאותה דקה מַתִּי בפעם השלישית. מה עוד נותר לי לומר על איתי שלא נאמר עדיין? שהיה יפה תואר? שהיה חכם? שהיה בעל חיוך כובש? בעל חוש הומור? שסולם ערכיו מופתי? אולי כדאי שאֶתַלה באילן גבוה כגון דוד גרוסמן, אשר בנו אורי נפל 12יום לפניך ויום הולדתו חל רק יומיים לפניך. לפני כ-3 שבועות , כאשר ספד דוד גרוסמן לדביר שורק שנרצח בגוש עציון אמר ואני מצטט: " ממה ששמעתי היום, אני יודע שהוא היה נער מאיר, נער מואר, אוהב אדם , אמן בנפשו". "לבי לבי להוריו , למשפחתו ולכל אוהביו", "אני יודע מניסיון איזו דרך קשה עומדת בפניהם, אני יודע גם שנער כל כך מיוחד כמו דביר יאיר להם את הדרך באבלם". אלה דבריו של דוד גרוסמן כאילו הוא נמצא כאן במעמד זה.

ואכן, הסתלקותו של איתי היא מותֵנו שלנו גם כן אם כי נגזר עלינו לחיות אותו. חיי כל אחד מאתנו מתנהלים  בדרכים שונות אך דרכם של כולנו מוארת בשביב אור שהותיר איתי. אמנם רק שביב אור  אך יש בו כנראה כוחות נעלמים המתגברים על החשכה והעלטה שמסביבנו, חשכה שסגרה עלינו בלכתך וזו שגברה בדמותם של המוליכים את המדינה אל עברי פי פחת. וכך איתי ,על אף שאיננו רואים אותך אתה אתנו כל העת , מדריך אותנו ללכת בדרכיך בהובלתה של אמא.

תודה לך איתי מחמדי, אם כי אינני מופתע, על אוֹרך המדריך את אמא להוליך את כולנו, יואב ,דנה, גיא, הסבתות, הדודה והדודים , איש איש בדרכו , לשרוד, לזכור אותך ולהתייחד עמך מידי יום.

היה שלום, מת מגעגועים

סבא.