"איך את שומרת על קשר עם איתי?" כך נשאלתי לפני שבועיים, ע"י רופא צעיר שזה עתה סיים את לימודי הרפואה במסגרת העתודה, ונמצא בקורס הכנה של חיל רפואה לקראת שירותו כרופא חטיבתי.

בהרצאות שאני נותנת מדי כמה חודשים בחיל האויר וחיל רפואה כבר נשאלתי שאלות לא פשוטות, אבל השאלה הזו הייתה קשה במיוחד.

איך אני שומרת איתך על קשר, איתי?

אני מדברת עליך. אני מספרת שוב ושוב, פעם אחר פעם, על מה שקרה לך, לנו. אני נקרעת בהרצאות הללו, קוראת מתוך העדויות והחקירות, מתארת את הימים האחרונים של חייך, את השעות האחרונות, את גסיסתך. מספרת על המחדלים, על חוסר האונים, על הקלות הבלתי נסבלת של מותך. מצטטת את מילותייך האחרונות – "אל תפנו אותי, אני רוצה לחזור לגיבוש." משחזרת את השעות בהן דעכת, חום גופך עלה, מעלה ועוד מעלה, ואף יד מיטיבה ומצילה לא הושטה אליך.

איך אני שומרת איתך על קשר, בני בכורי?

אני קוראת את השירים שלך. מנסה למצוא בהם עוד סימן. עוד רמז. מנסה לחדור לתוך נשמתך, נער בן 18 שלקח על עצמו משימה- לגלות את אבא. להצליח. להיות הכי טוב שאפשר. להתחבר אל העבר ולבנות עתיד. לשנות את העולם. להיות חבר.

השנה, מצאתי שיר חדש של איתי. הוא היה על השולחן שלו, השולחן שלא נגעתי בו שנים. איתי לא נתן לו שם, אבל אני קראתי לו "נחלת העבר".

האם זו נחלת העבר?

אנחנו כבר מגיעים... אני מקווה.

קרני שמש מעורפלות,

מכסות חלל של פרחי אביב.

שחור אדום, אדום שחור,

שמאל ימין, ימין שמאל.

קולה של הרכבת הדוהרת במימד הזמן

מהדהד באוזניי.

האם זו נחלת העבר?

אנחנו כבר מגיעים... אני מקווה.

איך אני שומרת איתך על קשר, ילדי שלי?

אני הולכת לים. יושבת ומביטה במים, בשמיים, באין סוף. משהו בגלים , בצבעים, ברחש של המים – משהו מכל זה מצליח לחבר אותי אליך. שם אני מרגישה שאני חושבת הכי צלול. שם אני מרגישה אותך יותר.

איך אני שומרת איתך על קשר אהוב שלי?

אני מתבוננת בחברים שלך: מתבגרים, לומדים, מתחתנים. מביטה בהם , מקנאה בהורים שלהם, מכירה את בני זוגם, עוקבת אחר מסעותיהם בעולם ,רואה תמונות של טקסי סיום לימודים, מחייכת ובוכה וכואבת את עתידך שנלקח ממך, מבכה את אהבת חייך שלא תתממש, את המשפחה שלא תקים, את ילדיך – נכדי שלא ייולדו.

איך אני שומרת איתך על קשר?

אני לא. אתה הולך ונשמט ממני. אני כבר לא זוכרת איך נשמע קולך כשאתה אומר את המילה "אמא". אני כבר לא יכולה להרגיש את החיבוק שלך. הריח שלך חומק ממני. אני מתייסרת על כל זכרון שנעלם, על כל חלקיק ממך שנמוג. מנסה להיאחז בך ולא מרפה אך ללא הועיל. ועם כל זכרון שנעלם, הגעגוע גובר, והכאב, זה שהייתי בטוחה שלא יכול להיות עצום יותר, מתגבר בעוד כמה דרגות.

איתי שלי. תשע שנים בלעדיך. תשע שנים.