השנה שלי מתחלקת לשלושה שלישים:

הראשון, מיום הזכרון באפריל ועד יום  מותו של איתי, באוגוסט. השני מאוגוסט עד יום מותו של מוטי, בדצמבר, והשלישי מדצמבר ועד היום , יום הזכרון.

ההתמודדות שלי עם שכול החלה כשהייתי בת 14 . אחי הקטן המתוק והאהוב נפטר בגיל 6, לאחר שחלה בסרטן .11 שנים מאוחר יותר, נאלצתי להיפרד ממוטי, אהוב נעורי, המעטפת התומכת שלי, מקור כוחי.  18 שנים לאחר מכן,  נקרע ממני ליבי כשאיתי, בננו בכורנו אהובנו נלקח. שכול הוא מיומנות, יכולת אישית, שאצלי לפחות, ממשיכה כל הזמן להתפתח, ומיושמת באופן שונה על ידי אנשים שונים. ההתמודדות עם השכול שונה מאדם לאדם, אך לכולנו חשוב שאהובנו ייזכרו, שיכירו אותם. הרי הזכרון הוא מה שנשאר ומתקיים כל עוד יש מי שזוכר.

תודה מעומק לבי לשי, לימור וכל מי שעמל ולקח חלק בהכנת הערב הזה. תודה לכולכם, על שאתם , המתמודדים בעצמכם יום יום ושעה שעה עם אתגרים וקשיים אדירים, נמצאים כאן ,שומעים על מוטי ואיתי ,מכירים אותם מעט , תודה על כך שתזכרו אותם .

את מוטי ראיתי לראשונה כשהגעתי לשבט צופית, בגיל 14, לאחר מעבר מירושליים לחיפה. נכנסתי אל  חדר מלא בבני נוער, זרים לי, רועשים, מתעלמים ממני, הרגשתי תלושה ומבוהלת, חיפשתי במי להיאחז. עיני נתקלו בעיניים תכולות ויפות, של נער ארוך במיוחד, שהיה שרוע על הרצפה, חצי שוכב חצי יושב, שקט, נראה שייך אך גם מנותק מההמולה סביבו. הוא הביט בי ומשהו במבטו שידר לי כוח. להרגשתי- מרגע זה נקבע מסלול חיי.

במשך שנתיים היינו רק "ידידים", חברים לגדוד , לשבט, כשאני מאוהבת ומוטי מתייחס אלי תמיד בחום, אך ליבו במקום אחר. בחודש פברואר בכיתה יא, אני מדריכת גדוד ומוטי מרכז השבט הצעיר של שבט צופית, יצאנו עם החניכים  לטיול לחרמון, ממנו כבר חזרנו כזוג .

להיות בת זוג של מוטי, היה משהו מיוחד... התגאיתי מאד שהוא בחר בי להיות שלו. כשמוטי חיבק אותי – חיבוק חזק , עוטף, הרגשתי הכי מוגנת בעולם, ידעתי שהוא ישמור עלי, ידאג לי, ידעתי שהוא אוהב אותי עד אין סוף ושהוא יעשה כל מה שיוכל כדי שאהיה מאושרת. הרגשתי תמיד קבלה מוחלטת מצידו, כל מה שאעשה, איך שאראה, הייתי מושלמת מבחינתו. הייתי גאה בו כל כך, על הרבה דברים, אבל בעיקר על טוב ליבו, על הנתינה שלו, על החבר שהיה, על נדיבותו כלפי אחרים.

לאחר נישואנו, ביולי 1986, עברנו לגור בשיכון המשפחות בבסיס תל נוף, שם שירת מוטי בטייסת 118 כקברניט יסעור. ב 29 באוגוסט 1988 נולד בננו, איתי.

מוטי הפך בן לילה להיות אבא במלוא מובן המילה. איתי הקסים אותו וריגש אותו , הוא הרגיש בטחון מוחלט בטיפול בו. טקס האמבטיה היומי הפך להיות הזמן המיוחד של שניהם. הרגשנו אושר עילאי, אושר של התחלה, פליאה והוקרת תודה מצד שנינו על הייצור המושלם שהצלחנו לברוא יחד.

ב 29 בדצמבר, ביום בו מלאו לאיתי 4 חודשים, בשעות הצהריים, נשמעה דפיקה בדלת דירתנו הקטנה בשיכון. בפתח עמדו רופא הבסיס, מפקד הבסיס, ועוד אנשים שלא הכרתי. הרופא ניסה לקחת ממני את איתי ולאחר שלא הצליח, הושיב אותי על הספה, ומפקד הבסיס הודיע לי על מותו של מוטי.

תוך דקות נכנסו אל הבית הקטן עשרות אנשים, המולה, אובדן שליטה, זרים מדברים בטלפון, מזיזים חפצים, מתפעלים את הארוע, ואני יושבת ,נאחזת באיתי הקטן ומנסה להמשיך לנשום, לא באמת קולטת מה קורה סביבי.

בערב הגיעה שעת האמבטיה ,השעה של מוטי ואיתי, ופתאום הבנתי בעצם מה קרה, הבנתי שמוטי לא יחזור יותר .

ביקשתי מכל האנשים שהיו בבית ללכת, מילאתי את האמבטיה הקטנה, אחזתי באיתי במים  ואמרתי לו : "אני מבטיחה לך ילד שלי, שאעשה כל מה שאוכל כדי שחייך יהיו טובים ככל האפשר, כמו שאבא היה רוצה, לא אמנע ממך דבר, אלחם בשבילך, אשמור עליך, אחייך אליך ואשיר לך, אתה תהיה מאושר".

שנים חלפו, איתי גדל והיה לילד שמח, צוחק, ובדומה למוטי:  חכם, גבוה, יפה, חבר אמיתי, נדיב, מחבק, טוב לב, ומעורר גאווה אין סופית. הקשר והחיבור ביננו, בזכות אישיותו החמה, הפתוחה והמפרגנת של איתי, וגם בזכות שנים של יחד אינטימי של שנינו, היה קשר נדיר שאינו מאפיין לרוב יחסים בין נערים בגיל ההתבגרות לבין הורים. היה שם משהו אחר, בוגר, שותפות , הבנה ללא צורך במילים. את ההבטחה שהבטחתי לאיתי באותו יום נורא בו מוטי נהרג, הקפדתי מאד לקיים. ניסיתי לשמור על איתי ככל יכולתי ובכל כוחי – אך בלי להגביל אותו ובלי להעמיס עליו את החששות שלי ואת דאגתי המתמדת לשלומו.

לקראת גיוסו , החליט איתי שהוא רוצה לנסות להגיע לקורס טייס, וככל שהתקדם בשלבי המיון וככל שהגיוס התקרב, חששותי גברו, עד כי ניסיתי לשכנע אותו לבחור בתפקיד אחר. שאלתי אותו מדוע כ"כ חשוב לו להגיע לקורס, ואיתי השיב לי: " אני רוצה להכיר את אבא, להיות באותם מקומות בהם הוא היה, לחוות את אותן חוויות, להבין מה עבר עליו."  בשלב מסויים אף ניסיתי להתנגד ממש, ואז איתי חייך אלי את חיוכו הממיס ואמר :

"זוכרת שהבטחת לי שאני אהיה כמו כל ילד אחר? שלא תמנעי ממני לעשות מה שארצה? אז זה מה שאני רוצה!" באותו רגע – החלטתי שאתמוך בהחלטתו ולא אעמוד בדרכו.

איתי יצא לגיבוש ביום ראשון, ה 20/8/2006, 9 ימים לפני יום הולדתו ה 18. שמח, נרגש, בטוח בעצמו, חזק, בריא ונחוש. ליד הדלת, התכופף אלי, עטף אותי בחיבוק החזק שלו, העוטף, החם, אותו חיבוק של מוטי, וביקש שלא אדאג. חיבוק אחרון ופרידה.

השבוע ההוא של אוגוסט היה חם באופן בלתי נסבל, חום שדובר עליו במהדורות החדשות, הפסקת אימונים בצבא, הפסקת טיסות, אך את הגיבוש – שהתקיים בבסיס חצרים בדרום הלוהט- הוחלט לקיים כרגיל.

ביום רביעי, 23/8/2006, יצאו המתגבשים למסע אלונקות , שהופסק לאחר שעומס החום היה חריג.  בתום המסע אמר איתי למפקדת שלו שאינו מרגיש טוב, ומספר שעות לאחר מכן, התמוטט. לאחר סדרה של כשלים קשים בפינוי ובטיפול הרפואי שניתן לו, נפטר איתי ממכת חום.

ברגע אחד החיים שוב מתנפצים לרסיסים. איך ניתן לתפוס ולקבל את הרגע הזה בו מוטי ואיתי הפכו מיש לאין? איך ניתן לחיות עם הכאב הזה, והגעגוע הזה?  ולא מנחמת אותי הידיעה ששניהם היו מאושרים כל כך בחייהם , מפני שהיו צפויות להם עוד שנים רבות של אושר. ולא מנחמת אותי הידיעה שהיו ביננו יחסים מדהימים כל כך – כי איך אחיה את חיי עכשיו והם אינם כאן איתי? עם מותם, מתה גם אני . ואני האחרת שנשארתי נאבקת להמשיך לחייך ולאהוב,  לראות את הפרח והגלים, לא לאכזב את גיא ודנה המדהימים שלי, להיות איתם ובשבילם, נלחמת לחיות את החיים, לא לשכוח את מה שלימדו אותי אהובי.

ההתמודדות עם השכול היא אישית, אינטימית ושונה מאדם לאדם. הזכרון יכול להיות שייך לכולנו. תודה על כך שאתם ממשיכים לזכור.