ערב יום הזיכרון אפריל 2017 – בית הלוחם.

ערב טוב

בשנת 1988 לא היו טלפונים ניידים או אינטרנט להמונים. כל שיחת טלפון טרנס-אטלנטית עלתה הון. באוגוסט 1988 החיים היו מבטיחים ומלאי הרפתקאות לנערה צעירה. שיצאה לראות עולם, השמים היו כחולים ובהירים יותר, והשמש צהובה וזוהרת יותר.

ביום חמישי ה -  29/12/1988 נטרפו כל הקלפים של משפחת שרון. עד כה משפחה חיפאית רגילה, אבא, אמא שני בנים ובת. בשעות אחר הצהריים המוקדמות לפי שעון מנילה,  נגנב לי הדרכון ויחד איתו כל כספי. יצרתי קשר עם שגרירות ישראל במנילה והשארתי אצל קצין הביטחון את שמי המלא ואת שם הפנסיון בו אני מתאכסנת.

כמה שעות מאוחר יותר שעון ישראל מוטי יוצא למשימה מיוחדת - הנחת אבן גבול 51 המתווה את הגבול החדש - גבול השלום - בין ישראל למצרים. תאונה מחרידה קוטעת את המשימה. תקלה אשר נגרמה במסוק מונעת ממוטי למקם את אבן הגבול במקומה. מוטי מנסה לייצב את היסעור הרועד  אך ללא הצלחה. בעוד זנב המסוק מתפרק ונשבר, מצליח מוטי, בקור רוח אופייני, להרחיק את המסוק מעשרות הנוכחים למטה ולמנוע אסון כבד ביותר. המסוק מונחת בעוצמה רבה, הכיסא של מוטי ניתק והוא מועף אל מחוץ למסוק. 3 אנשי צוות נוספים ועשרות הנוכחים ניצלו. מוטי נהרג.

ביום שישי ה - 30/12/1988 בשעה 08:00 בבוקר שעון מנילה התעוררתי לדפיקות על דלת חדרי וכשהודיעו לי שיש לי טלפון בקבלה ובצד השני היה קצין הביטחון של השגרירות לא חשדתי כלל כשביקש ממני להגיע אליו הביתה וליצור קשר עם הוריי המודאגים בגלל הגנבה.

בשעה  11:00 בבוקר נכנסתי לסלון  ביתו של קצין הביטחון של שגרירות ישראל במנילה, השיחה שלי עם הוריי, צריכה להיות שיחה מרגיעה : אמא, אבא אל תדאגו, אמנם גנבו לי את הדרכון והכסף אבל בעוד יומיים כבר הכל יהיה מאחורי. בשעה 05:00 בבוקר שעון ישראל צלצל הטלפון בבית הורי בחיפה, אני עוד מנסחת בראשי את התירוצים למה לא התקשרתי לעדכן, בסך הכל לא רציתי להדאיג. הטלפון צלצל אולי צלצול אחד ואמי בצד השני שואלת? את לבד? לא, עניתי מעט בחוסר סבלנות, אני בסלון ביתו של קצין הביטחון, עם כל המשפחה שלו. קרה לנו אסון, המחשבה הראשונה שחלפה בראשי היתה שקרה משהו לאבא שלי, אבי זכרונו לברכה היה כבר אז בגילו הצעיר כבר אחרי שני התקפי לב. היא המשיכה והספיקה לומר מוטי, תאונה, הדבר היחידי שהצלחתי לשמוע זה אותי צורחת ובבת אחת חושך.. כל האור ששטף את הבית נעלם. אצלי רק חושך. המח מסרב לקבל את מה שהאוזניים שומעות, זו בטח טעות. תכף שוב יהיה אור ואז הכל יחזור להיות כפי שהיה עד לפני כמה דקות. וקול חזק צועק בראשי זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות. לא מוטי שלי.

בבת אחת נמחקו להם 5 חודשים של חוויות הטיול ומתחושה של נגיעה בפסגת העולם צנחתי לתהום עמוקה, אפלה ומלאת עצב. בנקודה זו החל המסע האמיתי, המסע הביתה של נערה צעירה לבד דרך שלוש ארצות עם לב מרוסק לרסיסים, עיניים נפוחות מבכי וחוסר שינה, וידיעה שמעתה ועד עולם שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה.

באותו היום שנודע לי שאיבדנו את מוטי איבדתי גם אותי.

את מוטי ראיתי חמישה חודשים קודם לכן כאן בארץ, לפני שיצאתי לטיול. הוא הגיע לשדה התעופה להיפרד ממני, אחותו הקטנה, בא לבדוק שהוא מפקיד אותי בידיים נאמנות. הוא עמד, במכנס ג'ינס קצר, חולצת טריקו לבנה וסנדלים תנכיות, נשען על העמוד ליד חנות סטימצקי והקשיב יחד עם כולם להוראות המדריך. בתום התדריך הוא חיבק אותי חזק ואמר: "רֶבֶּקָה,תעשי חיים ותשמרי על עצמך ואל תשכחי לכתוב"יכולתי לראות בעיניו התכולות את הכמיהה, את הידיעה שאני נוסעת לטייל בשביל כולנו, שלושת האחים. עוד פחות מחודש והוא הופך להיות אבא צעיר. אני יוצאת לעולם עם תחושת ביטחון שקיבלתי ממנו את ברכת הדרך.

מוטי אחי הבכור, מושא הערצתי, מורם מעל כולם, הן בשל גובהו הרב אבל בעיקר בשל אישיותו, נעם הליכותיו, החיוך התמידי בעיניו, האור שקרן במבטו, החכמה, הנחישות, הצחוק. מוטי היה מישהו מיוחד. מאותם יחידי סגולה שחולפים בשמי הארץ. אני בורכתי, זכיתי להיות אחותו ולהיות עטופה בתחושת הביטחון אותה נסך בי בחייו. מוטי נהרג חודשיים לפני יומהולדתו ה -  26  והשאיר אחריו תינוק קטנטן בן 4 חודשים – איתי.

אוגוסט 2006, חם, חם מאד, שבת בערב, שיחה ארוכה עם איתי לאחל לו בהצלחה לפני שיוצא לגיבוש טיס, חלום חייו להיות טייס, לגעת בשמים, לנסות להגיע הכי קרוב שיוכל לאביו שלא הכיר. אנחנו מסיימים את השיחה בהבטחה שישמור על עצמו ושאנו נתראה ביום שישי בביתם בזיכרון לחגיגית יומולדתו ה- 18. 2006 עידן אחר. חלפו 18 שנה מאז התאונה של מוטי, הכל טכנולוגי כולם עם טלפונים ניידים אני בכביש החוף בדרך חזרה מהעבודה, שיחה ארוכה עם דרורי שנמצא בנופש בהרי ירושלים עם משפחתו. מסיימים לדבר אני מגיעה לחיפה ושוב טלפון מדרורי, אירוע בהחלט לא שיגרתי, אחי לא מרבה לדבר. את עוד בנהיגה? בדיוק הגעתי לחיפה. תעצרי בצד. אני רוצה לומר לך משהו ואני לא רוצה שתנהגי.  איתי מת. איזה איתי? מושכת זמן, כאילו אם נמשיך לדבר הדברים ישתנו, לא מצליחה לקלוט את דבריו, מנסה לדחות את הבשורה והוא ממשיך איתי שרון, איתי שרון מת ממכת חום בגיבוש טייס. ד'ה ז'ה וו. חושך. שוב המח מסרב לקבל את מה שהאוזניים שומעות. ושוב אותו קול נוראי צועק בראשי: זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות. זו בטח טעות. לא איתי שלנו.

השמש זורחת בשמים ואצלי חושך.

את איתי הכרתי דרך תמונות ששלח לי מוטי למזרח ותאר בפרטי פרטים על כל התקדמות קטנה של העולל. במציאות ראיתי את איתי לראשונה ביום שחזרתי כשהוא בן 4 חודשים. תינוק רזה עם עיניים ענקיות וכחולות. רותי אמרה לי :"ליד איתי לא בוכים" ואני ממושמעת לא הזלתי דמעה אחת לידו . ורציתי להיות כמה שרק אפשר קרובה לרותי ולאיתי להרגיש דרך השהות איתם את מוטי, אז בנוסף לביקורים אחרי הצהריים ניקיתי את ביתם ועשיתי בייביסיטר, ולעיתים גם הוצאתי את איתי מהגן והיינו מתחפשים ומשחקים בצבי הנינג'ה ופעם בשבוע ביום רביעי אחרי שעור קונגפו כשסבא בני, אבא שלי, היה אוסף את איתי הוא היה קונה פיצה גדולה ומביא אותה אלינו הביתה ויחד היו יושבים כל הילדים לארוחת ערב.

ואיתי גבה וגבה וגבה, ובכל פגישה משפחתית היה לוקח אותי ובודק מול המראה נו כבר עברתי את הדודה הזו הגבוהה? וכמה שימחה היתה בו כשזה סוף סוף קרה. ותספרי לי על אבא, איך הוא היה? ומה הוא אהב? ותכיני לי טחינה ומכירה את הבדיחה על... וצוחק עוד לפני שסיים לספר אותה.

איתי הפך מילד סקרן לעלם חמד עם חיוך כובש והמון אור ושמחה בעיניים. כמו מוטי אביו גם הוא היה מלא חן, מגנט, עטוף חברים,  חכם ויפה וגבוה.

כשאיתי נולד כתבתי למוטי ורותי באחד המכתבים. "בן יפה נולד על כתף הכרמל.."

אחרי שאיתי נפטר מצאתי את אותו מכתב ובליבי הוספתי "אך למה לא מלאו 20 לנער?"

איתי נפטר שבוע לפני יומהולדתו ה -  18

מוטי ואיתי כל אחד בנפרד ושניהם יחד הותירו בכל אחד ואחת מאתנו חלל עמוק.

החיוך ועיניהם מלאות השמחה מלוות כל רגע וכל חוויה. אנחנו זכינו במעט להיות במחיצתם וליהנות מאורם. הם איתנו ולא משנה כמה זמן יעבור אנחנו תמיד נזכור.

אוהבת ומתגעגעת כל יום.