מוטי זכה להיות הורה למשך 4 חודשים בלבד.

מה 29/8/88 – היום בו נולד איתי,

עד ה 29/12/88 היום בו מוטי נהרג.

4 חודשים של הורות צעירה, ראשונית ומאושרת.

4 חודשים של התפעמות מהיצירה המופלאה שהצלחנו שנינו ליצור יחד מתוך אהבתנו.

4 חודשים שלא השאירו זכרונות ממשיים אצל איתי אבל יצרו אצלו בוודאות את התחושה שהוא היה הכי נאהב, הכי בטוח והכי עטוף . איתי שמע כמובן סיפורים אין ספור על מוטי, ומעבר לזה -איתי ידע להעריך את העובדה שמוטי נכח בלידה שלו, את העובדה שמוטי הכיר אותו, ואת התמונות שנשארו לו מ 4 החודשים הללו, תמונות שהיו ליד מיטתו ועל קירות חדרו במשך כל חייו.

בפברואר 1991 הקמנו בעזרת הטייסת את האנדרטה הזו לזכרו של מוטי.

עבור מי שעדיין לא היה כאן – האנדרטה בנויה מאבן גבול אמיתית, ממש כמו זו שמוטי היה אמור להניח בעזרת מתלה מטען באותה טיסה בה נהרג, ומעל אבן הגבול מחובר רוטור של יסעור, לא הרוטור המקורי מהמסוק של מוטי, שהיה כאן במקור אך התבלה במהלך השנים והוחלף.

המקום נבחר מכמה סיבות: הראשונה - הקרבה ליער עופר. כאן נערכו מחנות הקיץ של הצופים , מקום ההכרות של מוטי ושלי. השיקול השני היה הנוף הנשקף מהנקודה המסויימת הזו, שהזכיר לאנשי הטייסת את הנוף שרואים בזמן טיסה במסוק, מראה שמוטי כל כך אהב.

מאז הקמת האנדרטה, נהגנו לערוך ארוע שנתי לזכרו של מוטי שהתחיל תמיד בהתכנסות כאן באנדרטה, ובהמשך - טיול, הפעלות יצירה או נגינה, יום בישול, או סתם מפגש חברתי. מבחינתי – המטרה של המפגשים הללו, מעבר להנצחה למוטי, הייתה- לחבר את איתי לחברים של מוטי ולאנשי הטייסת, לאפשר לו מפגש איתם, לייצר את האפשרות לאיתי לשמוע סיפורים על מוטי ולהכיר את עולמו מקרוב. איתי מאד אהב את המפגשים הללו וציפה להם.

מאז מותו של איתי לא הצלחתי למצוא את הכוחות לארגן מפגש נוסף. מעבר לקושי הנפשי, גם הרגשתי שהטעם העיקרי מבחינתי לארועים הללו – החיבור בין איתי לחברים ולטייסת – נעלם.

בשנים האחרונות חשתי שהאנדרטה אינה שלמה, שהיא לא מספרת את הסיפור של מוטי באופן שלם, כי איתי איננו כאן והוא חלק חשוב מהסיפור. כל עוד איתי היה בחיים ויכול היה להגיע לכאן בעצמו – זה הספיק. אבל עכשיו - צריך לספר על איתי, גם כאן, ולהשלים את התמונה.

כך נולדה האבן הזו, אותה אנו חונכים היום. מעכשיו, כל מי שמגיע לכאן, למקום היפה והמיוחד הזה, יוכל להבין את התמונה המלאה – את סיפורם של מוטי ואיתי, שהספיקו להיות רק 4 חודשים יחד באופן פיזי אבל כנראה נמצאים זה בנשמתו של זה לנצח נצחים.

רציתי להודות לחברים של איתי על היוזמה להפקת המפגש הזה ועל ארגונו. בנוסף, כפי שאולי כבר הספקתם לראות, החברים יצרו ספר מדהים עם מכתבים שנכתבו לאיתי לציון 10 שנים למותו. זו מתנה מדהימה של אהבה וגעגוע לאיתי.

תודה לכם על העבודה הרבה והקשה שהשקעתם בספר ובארגון ארוע הזה.

בנוסף לחברים, תודה לכל מי שלקח חלק בהכנות ובארגונים הלוגיסטיים. לאבי ונטע קרסו על הכתיבה והאהבה. לריבי על הכתיבה והעזרה תמיד בכל ...לרותם  ולמאי, על השיר....ליעל, תומר, רותם ועדי – על השיר. לאיתמר על ארגון ההגברה, ליואבי גיא ודנה על הכל...

ובעיקר תודה לכולכם שבאתם לקחת חלק בארוע הזה איתנו.

רותי