איתי

 

החיים מורכבים מפאזל של חוויות, תמונות, ריחות, ומהרבה רגעים השמורים בזיכרון.

יש רגעים וזיכרונות המציפים אותנו באושר וגאווה ואחרים מכים בנו כברק, ומחלקים את החיים ללפני ואחרי...

מעלים שאלות מה היה אילו? האם ניתן היה למנוע? האם ניתן היה לעשות אחרת?

 

10 שנים, איתי,  שאתה לא איתנו ועדיין קשה לתפוס, קשה לעכל... ואי אפשר להבין.

10 שנים שאתה לא איתנו, כשמסביב כולם גדלים, מתבגרים, מוצאים את דרכם, ואתה נישאר בדימיוננו נער צעיר וחייכן.

הזמן שעובר לא עושה את הימים יותר קלים, הוא רק מחדד ומחזק את תחושות האובדן וההחמצה, מעלה שוב ושוב את השאלות הבלתי פתורות מה היה אם? ואיך היה אם?

 

הכל  למעשה התחיל באותו יום חורפי  ה-29 לדצמבר בשנת 1988 בשיכון משפחות תל-נוף, כאשר את השלווה הפסטורלית קטעה הודעה על התרסקות מסוק. לאט לאט, כשהפרטים התבהרו מתגבשת תחושה שזה בלתי אפשרי ולא יתכן!

רק כמה חודשים קודם לכן ליווינו את ההורים רותי ומוטי בהכנות לקראת לידתך.

רק ארבעה חודשים קודם לכן באנו לאחל מזל טוב ופגשנו תינוק מדהים וזוג הורים מאושרים.

ופתאום, ברגע אחד הכול התנפץ, התרסק, העולם נעמד מלכת.

 

18 שנה אח"כ מתערבבים רגעי הזיכרון של אותו יום חורפי עם אותו יום חם מנשוא לפני עשר שנים. שוב הודעה מבולבלת, שוב הסירוב להאמין שזה בכלל אפשרי.

הבית בזיכרון התמלא לאט לאט באותם אנשים. רק שהפעם הם  קצת יותר מבוגרים, יותר מפוכחים והרבה יותר המומים וכואבים.   

 

מאז שאבא מוטי זכרו לברכה נהרג, ליווינו אותך איתי, את אימא, ואת המשפחה המורחבת והמדהימה בתחנות שונות בחיים. בשעות של שמחה, ובשעות של כאב ועצב.

פגשנו משפחה חמה, מדהימה.   נקשרנו.

כתינוק הגעת אלינו עם אמא לביקור בתל נוף. בלילה עשינו מאמצים לרפד לך את המיטה מכל עבר שלא תיפול, או תקבל מכה. הרגשנו סוג של אחריות, והיה לנו חשוב להגן עליך, לשמור עליך.

 

היה לנו גם חשוב מאד לשמר את זכרונו של אבא במילים, טיולים וכמובן האנדרטה.

עזרנו למשפחה למסד מפגש שנתי לזכרו של אבא, מפגש שיהיה בעל אופי חברתי, חוויתי ויאפשר לך להכיר את החברים הקרובים והרחוקים של אבא.

כך בכל שנה באביב עם תחילת הפריחה נפגשנו על יד האנדרטה, ואתה איתי, משנה לשנה גדל ופורח- בתחילה במנשא גב, בהמשך זוחל מגשש צעדיך בהססנות ובסקרנות ואח"כ בצעדים בוטחים.

מידי חורף, נפגשנו באזכרה של אבא, ואתה צומח וגדל. המבט בעיניים הופך ליותר בוגר.

בין לבין  הקפדנו לשמור על קשר  ולהיפגש.

ליווינו אותך ממלמל, ובהמשך מפטפט, מתלבט, מתחבט.

ליווינו אותך גדל, מאושר ושמח. מחייך בחיוך מלא תום החובק בתוכו עולם ומלואו, עולם של תקוות וחלומות, לבטים וחששות .

תמיד בלטת ביופייך, בקומתך, בחיוך שובה הלב, בגומות החן, ובמבט שארג בתוכו תבונה אל מול רגישות ונחישות.

 

תום הילדות התחלף בשאיפה לעצמאות. החיבוק נהיה יותר בטוח. הנשיקה כבר לא נופלת על לחי ילדותית ורכה, היא כבר דוקרנית עוקצנית ואתה מסביר "זה הלוק החדש"...

אתה מפתח תחומי עניין, מגשים חלומות, מציב לעצמך מטרות ומשיג אותן.

הנחישות תמיד נתנה לך כוח להצליח. ההתלהבות ממה שעשית נתנה לך שמחת חיים. החיוך היה נסוך על פניך דרך קבע כאומר אין מקום לדאגה.

בגרת והפכת חזק והחלטי. יצרת לך אישיות ודרך משלך, יחד עם זאת נעשית יותר ויותר דומה לאבא, באישיות ובחיצוניות.

 

האמנו שתגדל, תקים משפחה ותירצה לספר לילדך, לבת זוגך, לאהובך, מי היה אבא מוטי שכל כך הערצת והיה לך כל כך חשוב להידמות לו וללכת בעקבותיו. כשגדלת תמיד ביקשת לעלות לטייסת לראות את המסוקים. היית סקרן טיפסת, נגעת, שאלת, ואנחנו  הבטנו בך בגאווה והרגשנו שמשהו אצלך בלב מתחולל-לא ידענו אז עד כמה חזק היה הרצון שלך ללכת בדרכו של אבא -

"מנסה ללכת בדרכך שלך שהצבת לפני שהלכת"

 

היינו שותפים להתלבטויות והחששות של אמא, שהלכו והתעצמו כשמילד הפכת לנער.

הצורך להגן, לגונן, אל מול התובנה שצריך לשחרר ולאפשר.

לאמא זה לא היה קל. נסיעה ראשונה עם החברים לאילת, לימוד נהיגה, צו ראשון.  דברים רגילים אצל בני נוער. אצלך איתי, קיבלו משמעות אחרת.

לבסוף, היציאה לגיבוש. אמא התלבטה אך תמכה, חששה אך איפשרה.

 

ערב היציאה לגיבוש התקשרנו, רצינו להרגיע את אמא ולאחל לך בהצלחה. אתה לא היית בבית- בילית עם חברים.

ביקשנו מאמא שתמסור לך בהצלחה. איחלנו שיעבור לך בקלות ושאנחנו סומכים עליך.

סגרתי את הטלפון ואמרתי:"חבל, מאד רציתי לדבר איתו לפני הגיבוש".

נטע ענתה: "לא נורא תדבר איתו אחרי, יהיה לו בטח הרבה מה לספר".

 

מי יכול היה לתאר שכך יסתיים המסע שלך להגשמת החלום?

היינו בטוחים שבחצרים, במקום שהיה ביתנו כל כך הרבה שנים, ובחיל אוויר, המשפחה שסיפקה לנו ביטחון ותחושת שייכות,  שם תהיה מוגן ובטוח!

 

היום אנחנו עומדים פה מול האנדרטה שהוקמה לזיכרו של אבא.

משפחה, חברים של אבא ואימא והחברים שלך שהפכו עם השנים מנערים לבוגרים , ומוסיפים עוד צלע לאנדרטה--אבן לזיכרך !

כשחושבים על זה, זה פשוט לא הגיוני ובלתי ניתפס.

 

ואם יש קצת נחמה, היא אולי נמצאת במחשבה ששם למעלה בשמיים אתה ואבא יושבים לכם בשניים משלבים ידיים ומביטים אחד לשני בגאווה בעיניים. בדיוק כמו באותן שתי תמונות שתלויות זו מול זו על הקיר בחדר הזיכרון בטייסת בתל נוף.

אבי ונטע קרסו