אירוע של איתי

עשר שנים. עשר שנים וקשה להאמין שאתה לא איתנו. קשה להבין עד כמה החיים שלנו השתנו. כל כך הרבה מחשבות על "מה היה אם" ו"איפה היינו עכשיו לולא"...ובתוך כל המחשבות הללו יש בעיקר געגוע. געגוע עמוק וכואב, געגוע אליך. לצחוק, לאהבה, לחוויות המשותפות, לערבים בארומה, בבית הפנקייק, בחצר, בהוביט וסתם במצפה. געגוע לישיבה בחדר שלך, לחלומות, לתקווה. עשר שנים עברו ואנחנו כל כך מתגעגעים.

האירוע הזה נולד מתוך מחשבה משותפת על איתי. אחרי עשר שנים הכל נראה אחרת. הזיכרון כבר נהיה מעומעם, ספק אם בגלל הזמן שעבר או בגלל הרצון להשאיר דברים מאחור בגלל הכאב העצום שזה גורם בכל פעם מחדש. ישבנו וחשבנו מה אנחנו רוצים לעשות והתשובה הייתה ברורה- אנחנו רוצים לזכור אותך. רוצים לחזור לאותם הרגעים שהיו לנו ביחד, רוצים שוב לחייך ולצחוק, רוצים שוב להזיל דמעה. עברנו הרבה התגלגלויות מה לעשות ובסוף החלטנו לעשות אירוע, שבו חושבים עליך ונזכרים בך.

אהבנו את התקווה 6. זה היה רק בתחילת דרכם ואנחנו, כל החבורה הלכנו לכל ההופעות שלהם, היינו מגיעים אחריהם לכל מקום, תופסים את השורה הראשונה, מנסים למשוך את תשומת ליבם. היינו בטוחים שהם חברים שלנו, שהם מכירים אותנו. הם היו אומרים בהופעות שלהם "איפה החברה מזכרון" ואנחנו היינו מאושרים. אחרי מותך עמרי גליקמן הלחין את השיר "ניהול העיזבון" שכתבת לאביך, הם הגיעו לשבעה ושרו את השיר ומאז הפכו להיות חלק מפסקול חיינו שנצרב בזיכרון שלך. תודה לעמרי שהגיע לקחת חלק באירוע, זה מרגש ומשמעותי עבורנו.

אחד מהזכרונות המשמעותיים שלנו זה המשפחה שלך. רותי תמיד הייתה שם כחלק מהקשר איתך, האמא האגדית שלך, היית מדבר עליה בכל הזדמנות, מספר עליה, על הטיולים באילת, על האוכל שהיא מבשלת וכמובן על הבראוניז המדהים. עד היום את נותנת לנו כוח.

חלק מתהליך הזיכרון היה כתיבת ספר. אספנו מכתבים מכל החברים שלך. תהליך האיסוף היה חוויה לא פשוטה ועם זאת מדהימה, חוויה של זיכרון. מדהים איך לכל אחד מאיתנו יש את האיתי שלו שנשאר לו בלב ומדהים כמה לכולנו יש את אותו האיתי. נשארת אצל כולם, ואתה חלק ממי שאנחנו היום.

רויכמן שלצערנו לא יכל להגיע, כתב במכתבו: "כבר 10 שנים שאני כותב מכתבים לא גמורים, הספדים שאף פעם לא הקראתי, אין סוף מחשבות, זכרונות ולפעמים אם יש לי מזל אני מתעורר מחלום שמח עם חיוך כי איתי הופיע שם.

המקום הטוב והמשמעותי שהיה לאיתי בחיים שלי היה כל כך חזק אז שהקיצוניות שבה פתאום הוא נעלם מהדהדת בי כבר 10 שנים.

במקום הטוב הזה יש לי את האיתי שלי, הזה שאולי רק אני היכרתי (כי הוא שלי ושלו), וכבר 10 שנים והזכרונות האישיים שלנו נשארו אישיים עד שלא בא לשתף אותם ולא בא לספר אותם לאף אחד שלא יקחו לי את מה ששלי ושל איתי וכנראה בגלל זה מאז ההלוויה לא הקראתי מעל הקבר שלו .

אחרי 10 שנים, יש על הזכרונות האלו כבר אבק שהצטבר, פתאום אני צריך לחפש כמו בארגז גדול וישן מלא סיפורים או דברים שעשינו. פתאום קשה למצוא ובכל זאת עם הקושי למצוא את הזכרון, הנוכחות שלו עדיין מסביב, ובכל מקום זכיתי להכיר אותו ויותר מזה זכיתי להיות חבר קרוב שלו.

תודה למי שביקש ממני לכתוב את המכתב הזה, בזכותו אני שוב הולך למקום הטוב ההוא עם הזכרונות המדהימים שאין לי שותף אליהם עוד ושלא הייתי מוותר עליהם בחיים."

אחת החוויות המשותפות שהיו לנו זה לנסוע לארומה בבית ינאי, בכל שעות היום אך בעיקר באמצע הלילה. היינו עומדים בקופה ואומרים כל מיני שמות כדי שאחרי זה יקריאו אותם וזה יהיה מצחיק. היינו יוצאים החוצה בציפייה ענקית לשמוע איך יקריאו וכל כך מאושרים כשהיו מקריאים את זה כמו שחשבנו. בין השמות היו: "פות....

אהבת כדורסל. היית גורם לכולנו לבוא איתך למשחקים, לעודד אותך, להיות גאים בך. אחד הרגעים שזכורים לנו זה במשחק נגד ג'ת. קיבלת מכה ברגל, כבר ממש צלעת. כולנו דאגנו אבל אתה חייכת את חיוכך שסימן שאין מה לדאוג והמשך לשחק, אתה גרמת לניצחון המשחק הזה. היית מאושר. בסוף המשחק הלכנו כהרגלנו לאכול במחנה שמונים ולחגוג את הניצחון..

בטקס סיום יב רצית להיות כוכב, שאלו מי מתנדב להקריא את המכתב לבינה וכמובן שאתה קפצת. כתבת את המכתב והיה לך חשוב להקריא לנו אותו כדי שנגיד עד כמה שהוא מרגש. אמרת שחשוב לך שיבכו, שתהיה מרגש. כל הזמן היית אומר "אני אומר לכם, בדוק אין עין שנשארת יבשה". ניסית לעשות מזה צחוק אבל היה ברור כמה זמן חשוב לך, כמה בינה חשובה לך. 

אחת האהבות שלך הייתה המוזיקה. אהבת שירים, הורדת אותם וצרבת עשרות דיסקים, לך, למשפחה, לאוטו וגם לנו. היית רושם עליהם שמות מצחיקים:

איבדנו אותך כשלא היינו מוכנים. היינו בני 18, לא מספיק צעירים בשביל שהאירוע לא יהיה חלק מדפי ההיסטוריה שלנו ולא מספיק בוגרים כדי להיות אנשים בשלים שמסוגלים לחיות עם האובדן. איבדנו אותך כשהדבר הכי חשוב בחיינו היה החברים. איבדנו אותך והתחושה הייתה שאיבדנו את הכל, את החברות שלנו, את שמחת החיים, את התמימות ואת חדוות הנעורים. היום במבט לאחור, נראה שזה השאיר אותנו חברים יותר טובים אחד של השני, לא מוותרים וסלחניים יותר. משהו בקשר בינינו נרקם לעד.

רצינו להיזכר, רצינו לחשוב עליך, על כל מה שעברנו ביחד. מדהים איך שהכל נצרב בזיכרון, גם מה שחשבנו שאינו חזר אלינו. לפעמים, כשמסתכלים על התמונות בסלון של רותי נדמה ששום דבר לא השתנה, אתה איתנו באותו הגיל.. מעניין מתי התמונות הללו יראו אחרת, מתי תראה לנו צעיר יותר ולא בגילנו. הכל קשור בך, הכל מזכיר אותך והכל חסר בלעדיך. אם היית רואה אותנו היום לא היית מאמין, מסיימים תואר ראשון, חלקנו כבר שני, נשואים או מתחתנים, יואב אפילו מצפה לילד. אנחנו גדולים, בחרנו מקצועות שבהם אנחנו רוצים לעסוק, אנחנו נפגשים, צוחקים, רוקדים, בוכים. אנחנו חיים ואתה כל כך חסר לנו. ככל שהזיכרון חוזר אלינו, ברור לנו כמה אתה חסר ואיך תמיד היית איתנו. אוהבים אותך.

תודה לכולם שהגעתם, שאתם שותפים בזיכרון שלנו את איתי.

רשימת מקריאים:

שירה ויואב

רותי

אבי קרסו

ריבי

בן

דן

עומר ינאי

שירה פרוטאס