קטע לספר על איתי:

יושב ומסתכל על תמונות מהתיכון ורואה איך כולנו השתנינו, את השינוי בגיל אפשר לראות בקמטים שלאט לאט חרצו את הפנים הצעירות, או בזקן העבוט שעכשיו ממלא את הפנים, ואז, לפני יותר מעשור, לא הצליח אפילו להסתיר את הסנטר.

מסתכל על התמונות ונזכר בסיפורים, חוויות שעברנו, ביחד כחברים, ולחוד כבודדים. חלקן רעות אבל רובן טובות, חוויות שבנו ועיצבו אותנו במהלך השנים. את החוויות אפשר לראות בחיוכים ובהבעות הפנים שהלכו והשתנו במשך הזמן. רק דבר אחד לא השתנה, ולא משנה כמה אסתכל ואבחן את התמונות, הוא לא משתנה, נעצר, חדל.

לאחר ההלוויה שלך, איתי, הלכתי עם עומר לפתח תמונה אחת שלך, זאת שאהבנו הכי הרבה – אתה בחיוך נצחי, לבוש בחולצת פולו כחולה עם פסים שכל כך התאימה לאופי המסודר והקפדן שלך, ועיניים חודרות שמגלות גם את הצד השטותי והמצחיק שהיה בך. בחרתי בתמונה הזאת בגלל החיוך, שמיד מהפנט אותך - חיוך כזה שיכל להמיס לך את הלב ולגרום לך לחייך בלי לדעת למה, חיוך אייקוני.

התמונה הזאת הייתה תלויה אצלי בחדר בזמן הצבא, לאחר מכן עברה איתי לדירה הראשונה שלי והיא ממשיכה ללוות אותי עד היום. כשאני עוצר להתבונן בך, לרגע אתה נראה בגילנו. לרגע אני מצליח לדמיין שעברת איתנו את כל החוויות, הזדקנת כמונו, צחקת איתנו, גידלת קצת קרס ואולי אפילו לך התווספו כמה קמטים ומפרצים. לרגע אחד אתה מופיע לי בכל הזכרונות, והאמיתי והדמיון מתחילים להתבלבל. זה מתחיל מזכרונות שלי איתך בבית שלך ושל בנו, בשכונה, מצלמים קטעים מטופשים, צוחקים אחד על ועם השני, יושבים בלילה בגינה הציבורית, וזה נמשך ביציאות בסופי השבוע, בטיסות לחו"ל, ואפילו במסיבות הרווקים – צוחק ונהנה איתנו בכל דבר.

לבסוף הרגע הזה חולף ואני נשאר להביט במבט ובחיוך האל-מותי, חיוך שמפיל אותי חזרה למציאות - עשר שנים עברו מאז רעידת האדמה שנוצרה מהמוות שלך, היום כולנו שונים ואף אחד לא נשאר אותו הדבר. איתי, גם בראי הזמן, הצלחת להשפיע על כולנו. האופי העצמתי שלך נשאר איתי, מלווה אותי והופך להיות חלק בלתי נפרד מהאופי שלי. אתה לא רק בליבנו, אלא אתה באדם שנהיינו, בבחירות החיים שאנו עושים ואף בהחלטות של היום-יום. איתי, השפעת על כל אחד בצורה אחרת, וביחד כולנו איתי.

סיפור מצחיק שאני חייב לספר – בימים לפני שאיתי הלך לגיבוש הוא צחק על "השיער ליפה" שלי ופעם אחת אמר לי בנימה חצי רצינית – "למה בעצם אתה לא מסתפר? אתה בן אדם רציני והשיער מוריד לך מזה". דבר ראשון, הוחמאתי. כחודש לאחר שאיתי נפטר החלטתי להקשיב לעצתו והסתפרתי. ישבתי אצל בנו, כולם היו שם – ובנו סיפר אותי עם מזמרה(!). נוצר סביב האירוע מעין טקס וחלק צחקו, חלק ישבו והיו בהלם. אני ישבתי שם, כשבנו מעלי עם מזמרה, וחשבתי על המשפט הזה של איתי ואמרתי לעצמי – חבל שאיתי לא רואה, הוא היה אוהב את זה. עד היום, כל פעם שצומח לי השיער ואני הולך להסתפר, אני חוזר לרגע הזה הראשון – למחמאה הזאת מאיתי, שהייתה כל כך משמעותית עבורי אז, ומלווה אותי עד היום.

דן בראל.