שדה התעופה בן גוריון, חמישה באוגוסט 1988
איך אז לא נדלקה לי נורה אדומה?
רק אתה באת, כאילו שמישהו קבע שזו הולכת להיות פרידה ארוכה.
זאת היתה כיביכול הפתעה
אבל עמוק בתוכי ידעתי שתגיע להיפרד מאחותך הקטנה.
רות היתה בחיפה בבדיקה ואתה קפצת לפני יום עבודה.
ישבנו במעגל כל הקבוצה ואתה עמדת בצד נשען על עמוד
מקשיב בשקט האופיני לך לכל מילה ומילה.
להיות בטוח ששאתה מפקיד את אחותך ביד נאמנה.
וכשנפרדנו אמרת משפט שכל כך איפיין: " תעשי חיים ותבלי, תשמרי על קשר ותכתבי"..
ועברו להם פתאום כמעט חמישה חודשים
ובאותו יום נוראי, יום חמישי, העשרים ותשיעי
ישבתי במנילה בחדרי במלון
וכתבתי מכתב לאחי הגדול.
הסברתי עם המון תיאורים ופרטים שאני מבלה ועושה חיים, אבל...
על הכל מעיב דבר אחד – הלחץ מצד ההורים
וביקשתי שתרגיע שם את הרוחות בדרכים שלך במילים טובות
ולא ידעתי אז שאני כותבת לחינם
ושאתה כבר אינך בין החיים.
קיבלתי את ההודעה למחרת בטלפון
אמא אמרה שקרה אסון.. שמוטי.. שלנו..
ויותר לא שמעתי, רק ישבתי וצעקתי וצעקתי
וכל שעות הטיסה בדרך חזרה והפגישה עם דרורי ועם כל המשפחה
ולמחרת דרורי ואני בבית הקברות והכל כל כך טרי
והמון המון זרים על קברך אחי ובכיתי ואמרתי זה לא יכול להיות
הרי רק לפני זמן מה נפרדנו בשדה התעופה בנשיקות.
שנה וחמישה חודשים עברו לפני שבועיים בדיוק כשחזרתי לשדה התעופה
עצרתי לשניה ליד שער ארבע
וראיתי שם את דמותך התמירה
עומדת בצד נשענת על עמוד ליד חנות הספרים
עם אותה חולצת T לבנה, מכנס ג'ינס קצר וסנדלים חומים.