זמן קצר לאחר נפילתו של מוטי החליטה המשפחה להקים אנדרטה לזכרו בעין המערה שעל גבול מצרים, בסמוך למקום התאונה. מסיבות שונות לא התאפשר הדבר באותו מקום ולאחר שנבחנו עוד מספר אתרים הוחלט בסופו של דבר על יערות הכרמל ועל הגבעה הזו שאנו עומדים עליה היום.
כשהגעתי למקום הזה לראשונה עם אתי ובני לפני כחודש, חשבתי לעצמי שמראה היערות וההרים הנשקף מכאן דומה מאד למה שרואה טייס מסוק בטיסה. זוהי בדיוק זווית ההסתכלות שלנו – מעט מעל גובה השטח, אך לא ממש בשמיים, אלא בתוך הנוף עצמו. אם מוטי עבר כאן פעם בטיסה, וממה שלמדתי על קשריו למקום ועל מחנות הצופים שהתקיימו בסביבה, אני די משוכנע שעבר, כך בדיוק נראו לו הדברים. אפילו קו המתח הגבוה, שעובר כאן מתחתינו, הוא חלק מעולמם של טייסי המסוקים ובודאי הטריד גם את מוטי כשעבר כאן.
האתר הזה, מבלי שאולי התכוונו לכך כשבחרו אותו, מזכיר בתכונותיו את מוטי כפי שהכרנו אותו בטייסת – גבוה, מרשים, שקט, מהטובים ביותר שיש לנו. אך יחד עם זאת צנוע ונחבא מעט. הוא אינו ניצב על דרך ראשית ומכריז בראש חוצות על תכונותיו הטובות ורק מי שמכיר אותו ומתאמץ להגיע נוכח במעלותיו הרבות.
האנדרטה שלפנינו משלבת את אבן הגבול, סמל השלום, עם כאב האסון הנורא בדמות שברי הזנב שקרס. אולם זוהי איננה מצבה. החורשה הזו צריכה להיות מקום של שמחת חיים ושל בילוי בחיק הטבע. אני בטוח ומבטיח שכולנו נבוא לבקר במקום היפה הזה הן בטיולים עם המשפחות והילדים ובודאי באירועים של הטייסת.
לסיום, אני מבקש להודות לאנשי קרן הקיימת על חלקם בהרמת הפרויקט ובארגון הטכס, לאנשי יחידות הבסיס שעזרו לנו, למשפחת שרון שבנחישות רבה דחפו את הנושא ואפשרו לנו לתרום תרומתנו הצנועה לביצועו ולכולכם שבאתם לכאן להשתתף בטכס.